א. כן בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 217, פריס 218, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״העמלק״, וכן משמע מהמשך דברי רי״ד.
ויהי אחרי מות שאול וגו׳. ספר הכתוב איך ידע דוד ענין שאול בצקלג
וישב דוד בצקלג – מתחלפים הספרים כמ״ש למעלה.
אחרי מות שאול ודוד שב בעת שקע שמשו של שאול, ובני ישראל לא עצרו כח לפני אויביהם, זרח שמשו של דוד והוא וארבע מאות איש נצחו מחנה גדול וכבד מאד.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל בעת ששקעה שמשו של שאול, ובני ישראל לא עצרו כח לפני אויביהם, זרחה שמשו של דוד1, וְדָוִד שָׁב למקומו מֵהַכּוֹת – לאחר שהיכה אֶת הָעֲמָלֵק – מחנה עמלק, והוא וארבע מאות איש נצחו מחנה גדול וכבד מאד2, וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם – יומיים:
it came to pass on the third day, that, behold, a man came out of the camp, from Saul, with his clothes torn and earth upon his head. And so it was, when he came to David, that he fell to the earth and prostrated himself.
והנה איש בא מן המחנה – יש בפסיקתא (פסיקתא דרב כהנא ג׳:ט״ז) שזה דואג. ואינו מיושב על לבי.
Behold a man came from the camp. The Pesikta1 brings an opinion that this man is Doeig,2 but the explanation is indefensible in my heart.3
1. Pesikta Rabosi 12,9.
2. Doeig HaEdomi is first mentioned in Shemuel 1,21:8.
3. It is clear from Shemuel 1, 22:18 that Shaul knew Doeig. Therefore, if in fact this man is Doeig, why did Shaul have to ask later in v. 8, “Who are you?” (Seder Hadoros, p. 102).
ויהי בבואו אל דוד – בבי״ת.
והוא שבא איש מן המחנה מעם שאול, ר״ל מאותם שהיו במחנה עם שאול והיו בגדיו קרועים ואדמה על ראשו, להורות שנפשו מר לו ושהוא מתאבל על מת.
בבאו אל דוד – בבי״ת רד״ק.
ואדמה – עפר.
וַיְהִי | בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לשבתו בצקלג וְהִנֵּה אִישׁ1 עמלקי2בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם אותם האנשים שהיו במחנה עם3שָׁאוּל, וּבְגָדָיו היו קְרֻעִים וַאֲדָמָה – ועפר4עַל רֹאשׁוֹ להורות שנפשו מרה עליו ושהוא מתאבל5, וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אותו האיש אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ – והשתחווה:
1. בפסיקתא כתוב שהאיש הזה היה דואג, ואולם רש״י אומר כי אין הדבר מתיישב על ליבו.
And David said to him, "How did the matter go? Please, tell me." And he answered, "The people have fled from the battle, and many of the people have also fallen and died; and Saul and Jonathan his son have also died."
אשר נס העם מן המלחמה – ספר מקרה הרע שקרה בהדרגה כראוי כדי שלא יגיע ההפעלות לשמוע כי אם בהדרגה כי זה ממה שיישיר אל סבל הרע ההוא בזולת הפעלות גדול מאד והמשל כי מי שימות אוהבו בזולת חולי קודם ידאג לו יותר ממה שידאג אם היה לו חולי קודם ויעתק אל הרע בהדרגה ולזה ספר בזה המקום ניסת העם ראשונה ואחר זה ספר מיתת קצתם יותר קשה מהניסה ואחר ספר מיתת ראשי העם בהם שאול ויהונתן בנו שהוא יותר קשה ממיתת העם.
ושאל לו דוד איך היה הדבר? והוא הגיד הדברים כפי מה שארעו, נס העם מן המלחמה והיה זה בראשונה, וגם הרבה נפל מן העם, ר״ל כי אחרי שהתחילו לנוס היו מכים בהם, וגם שאול ויהונתן מתו, שזה היה באחרונה. והנה לא זכר משאר הבנים לפי שאלה היו העקר, ואולי גם כן שלא ראה אותו הנער איך מתו שאר הבנים, כי יהונתן היה תמיד אצל אביו, וכמו שאמר (למטה בס׳ פסוק כ״ג) שאול ויהונתן וגו׳ ובמותם לא נפרדו, ולזה אמר על שניהם יחד שמתו במלחמה:
אשר נס העם ספר לו כסדר, תחלה נס העם וזה היה סבת מפלתם, ואחר כך נפל מהם הרבה ואחר כך מתו שאול ויהונתן.
מה היה הדבר – וכן בשמואל א ד׳:ט״ז מקריעת בגדיו וממה שאמר נמלטתי הבין דוד שנגף שאול, ושאל לו פרטי המלחמה, ואם היה כותב איך היה הדבר היה ר״ל מה גרם לו לשאול שינגף.
אשר נס – אם היה משמיט תיבת אשר היתה כונת הכותב להביא דברי הנער כמו שיצאו מפיו, עכשו שהוסיף תיבת אשר ר״ל שהוא האריך לדבר ותוכן דבריו היה זה שנס העם וגו׳.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה – איך1הָיָה הַדָּבָר הזה במחנה ישראל שבגינו נמלטת? הַגֶּד נָא לִי, וַיֹּאמֶר לו האיש את המאורעות בהדרגת הקושי שלהם, מן הקל אל הכבד2, וכך סיפר אֲשֶׁר נָס – ברח בהתחלה3הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְכתוצאה מכך4גַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם, וַיָּמֻתוּ גם ראשי העם5וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ6:
1. אברבנאל.
2. רלב״ג.
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
5. רלב״ג.
6. ולא הזכיר את שאר הבנים שמתו, משום שאלו היו העיקר, ואולי גם כן מפני שלא ראה אותו הנער איך מתו שאר הבנים, אלא ראה רק את שאול ויהונתן שהיו ביחד, כי יהונתן היה תמיד ליד אביו, וכמו שנאמר (להלן בפס׳ כ״ג) שאול ויהונתן וגו׳ ובמותם לא נפרדו, אברבנאל.
(ה-ו) ודוד שאל לו איך ידע זה האם היה עד ראיה או שידעו מפי השמועה? והוא השיבו נקרא נקריתי בהר הגלבוע, ר״ל שבמקרה בא שמה אצל שאול כי לא היה מאנשיו העומדים סביבו. ואמרו והנה שאול נשען על חניתו, ר״ל שכבר נפל על החרב והוכה והיה נשען על חניתו, כי לא יכול לעמוד מפני המכה, או שקרא חניתו החרב אשר נפל עליה והיה נשען עליה בכח להשלים הדקירה כדי שימות. והרכב ובעלי הפרשים, ר״ל שרי הפלשתים והממונים עליהם הדבקוהו לתפשו.
איך ידעת – שמא מאומד, או מפי השמועה.
איך ידעת אם על ידי ראיה או על ידי שמיעה.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד – אשר הגיד לוֹ את הדברים האלו, אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ האם שמעת על כך1 או שמא אתה משער שכך קרה2 או אולי ראית זאת בעיניך?3:
And the young man that told him said, "As I happened by chance upon Mount Gilboa, behold, Saul was leaning upon his spear; and, behold, the chariots and the horsemen pressed hard upon him.
נקרא נקריתי בהר הגלבוע – לשון מקרה הוא, שהרי כתוב בלא א׳, וכן תירגם יונתן איתערע איתערעית, ופתרונו: דרך שלי הקרני בהר הגלבוע, לפי תומי באתי לשם לא חלוץ לצבא ולא חגור כלי קרב אלא עובר הייתי ממקומי לעשות דרכי ואפגע במקום הוא הר הגלבע ואמצא את שאול נלחם עם פלשתים והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו.
(ו-יג) ומדרש חכמינו: נקרא נקריתי בהר הגלבע – דואג האדומי היה, ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ויאמר מי אתה – פתרונו: מה אתה סבור באיזה עון אירע מכשול זה.
ואומר אליו עמלקי אנכי – אמרתי לו בעון שלא עשית חרון אפו בעמלק (שמואל א כ״ח:י״ח).
ואקח את הנזר אשר על ראשו – אילו תפילין של ראש.
ואצעדה אשר על זרועו – זו תפילין של יד.
ויאמר אליו דוד אי מזה אתה – אמר לו דוד אתה שהשיבות לו בעון שלא עשה חרון אפו בעמלק (שמואל א כ״ח:י״ח) נופל ביד פלשתים איך לא היתה תשובה זאת לך לפוקה1 שתהיה מפקפק להשיבו תשובה זו הלא אתה הוא שנתת לו עצה שלא יעשה חרון אפו בעמלק כעיניין שנאמר כי יראתי את העם ואשמע בקולם (שמואל א ט״ו:כ״ד), ואמרו רבותינו זו דואג אביר הרועים אשר לשאול (שמואל א כ״א:ח׳) שלא הניחו להשמיד את עמלק.
ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי – השיבו דואג מתנחם אני על דבר זה כגר שמתחרט במעשיו ועושה תשובה.
נקרא נקריתי – לשון אירוע, וכן תרגומו: איתערעית, מקרה שהקרה דרכי שם, לא לעזר לא לזה ולא לזה.
נקרא נקריתי – במקרה באתי שם, לא מדעתי שאמצא אותו שם. ונקרא מקור מנפעל שלם בנו״ן, כמו: נשאול נשאל דוד (שמואל א כ׳:כ״ח).
נשען על חניתו – מהמכה שנפל על חרבו.
ובעלי הפרשים – מחנות הפרשים. כתרגומו: משירית פרשיא. וכן תרגם: בעל גד (יהושע י״א:י״ז) – מישר גד.
ויש לפרש: בעלי הפרשים – ראשי הפרשים והממונים עליהם.
והנה שאול נשען על חניתו – ידמה שאחר שנפל על חניתו וראה שלא דקרהו היה שאול נשען עליו בכח להשלים הדקירה וכאשר ראה כי לא יכול על זה אמר לנער העמלקי שימותתהו.
הדבקהו – בספרים ישנים חסר יו״ד וכן בס״א כ״י מסור עליו לית וחסר.
נקרא נקריתי – מלשון מקרה.
נשען – נסמך.
ובעלי הפרשים – הם הרגילים הרבה ברכיבה.
הדביקוהו – רצה לומר באו קרוב לו.
נקרא נקריתי – במקרה באתי להר הגלבוע.
נשען – על כי הפיל עצמו על חרבו וכמו שכתוב בשמואל א׳ (שמואל א ל״א:ד׳), נחלה מן המכה והיה נשען על חניתו, ואנשי הרכב באו קרוב אליו.
נשען על חניתו הוא החרב שנדקר בו.
נקרא נקריתי – אינו ר״ל לא הייתי בין אנשי המלחמה ובמקרה באתי להר הגלבע, לפי שלמעלה (ג׳) הוא אומר ממחנה ישראל נמלטתי א״כ גם הוא היה בתוך הנלחמים והנסים, רק נקריתי בשאול.
3. מצודת ציון. כי הפיל עצמו על חרבו וכמו שכתוב בשמואל א׳ (לא ד), מצודת דוד.
4. מצודת דוד. ומלבי״ם מפרש שהיא החרב שנדקר בה, מלבי״ם. ונראה שאחרי שנפל שאול על חניתו וראה שלא דקרהו היה נשען עליה בכח להשלים את הדקירה, וכאשר ראה כי לא מת אמר לנער העמלקי שימיתהו, רד״ק, רלב״ג.
עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ – קטיגוריא של נוב עיר הכהנים אוחזת אותי, ואין השבץ אלא בגדי כהונה גדולה שנאמר משובצים זהב יהיו במלואותם.
אכי אחזני השבץ – ׳השבץ׳, יש מתרגמים זאת ׳האשמה׳. [אפשרות אחרת] ׳לובשי המשבצות׳ [כלומר, הלוחמים הפלישתים]. יש גם אחרים המפרשים: השיתוק אחז אותי, או: נחשפתי. זהו שם עצם יחידאי ומשמעותו אינה ידועה בוודאות.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י אוקספורד בודליאנה Heb 44.
כי כל עוד נפשי בי – מהר ומותתני – טוב לי שתמותתני אתה, ואל יהרגוני אלה ויתעללו בי.
I am gripped with convulsions. I am gripped with convulsions.1 The Midrash Aggadah2 explains that this3 occurred because of Shaul's sin of killing the Kohanim4 as it is written concerning them,5 "a checkered shirt."6
While I am still alive. Hurry and kill me. I prefer that you kill me and not they7 kill and torture me.8
1. This is Targum Yonatan’s translation.
2. Tanchuma Metzoro 2.
3. Shaul’s death in this manner was retribution for that sin.
4. Of the city of Nov, see Shemuel 1,22:18.
5. The Kohanim in general.
6. Vayikra, 28:4 lists the כתנת תשבץ as one of the garments worn by the Kohanim. Both the word הַּשְׁבֵּץ there and the word הַשָּׁבָץ here share the same three letters, ש־ב־ץ.
7. The Pelishtim.
8. Prior to my death.
ויאמר אלי עמד נא עלי ומותתני – מאחר שאין אתה נלחם בי.
כי אחזתני השבץ – רתת וחלחלה וכן תירגם יונתן אחדתני רתיתא ואין לו דומה אלא לפי עינינו.
כי כל עוד נפשי בי – כלומר כל זמן שנפשי בי מותתני כדי שלא יבואו הערלים ודקרוני והתעוללו בי (שמואל א ל״א:ד׳) ויאמרו אנחנו הרגנוהו.
כי אחזני השבץ – שם חולי, אולי יקרה לאדם מחמת מכת חרב. ותרגם יונתן: ארי אחדני רתיתא.
ובדרש: עון נוב עיר הכהנים הלובשים כתנת תשבץ שהרגתי.
וי״מ: הפרשים לובשים תשבץ, כמו שאומר: ובעלי הפרשים הדביקוהו (שמואל ב א׳:ו׳).
כי כל עוד נפשי בי – בעוד שנפשי בי, ואל יהרגוני הערלים.
ולפירוש האחר, אמר: כי כל כך אצטער מחמת המכה שעדיין נפשי בי, לכך אני רוצה שתקרב את מיתתי.
כי אחזני השבץ – יש לפרש כשאדם מתפחד הרבה כל איבריו נקמטין. וזהו וכתונתא תשבץ, שהיתה ארוגה קמטין קמטין,ב שהחוטין נקמטין על ידי אריגה ונעשין גומות גומות ובלעז רָמָא.
כי כל עודגנפשי בי – מקרא מסורס הוא: כי כל נפשי עוד בי, אבל איני יכול לזוז מפני השבץ שאחזני ואיני יכול להמלט ולברוח.
א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 217. בכ״י לייפציג 41: ״ותכונת״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218 (שם ״קמטים״). בכ״י לייפציג 41, פריס 217 מופיעה המלה רק פעם אחת.
ג. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 217. בכ״י לייפציג 41 חסר: ״עוד״ ונוסף בגיליון.
השבץ – מין חולי דבק.
כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי – הרצון בזה לפי מה שאחשוב שהלבוש שהיה לבוש היה משובץ להוסיף לו חוזק באופן שלא יוכל החרב לחתכו בקלות ואמר שאול שהחנית שנפל עליו אחז לו השבץ ולזה לא היה יכול לעבור לדקרו וכאשר אמר שהוא חי עדיין ובקש ממנו שימיתהו שלא יתעללו הערלים בו.
ויאמר אלי עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי, ר״ל שביקש ממנו שימותתהו לפי שאחזהו השבץ, והוא החולי הממית, רמז למה שנפל על החרב ואחזהו המות, ואם כן לא ימלט ואין היזק אם יהרגהו כי כבר הוא כמת. עוד אמר שיצטרך לשימיתהו לפי שעדין נשמתו בו ולא מת מההכאה ולכן יצטרך שיהרגהו, הנה א״כ נתן בדבר שתי סבות, אחת מפאת המות הדבקה בו, ואחת מפאת החיים שעדיין מסתבבים בו. ורלב״ג פירש שהיה לבושו משובץ להוסיף לו חוזק, באופן שלא יוכל אדם לחתכו בקלות, ואמר שאול שהחנית אשר נפל עליו אחז בו השבץ ולזה לא היה יכול לעבור לדקרו. ובמדרש תנחומא (פר׳ מצורע) אחז״ל אחזני השבץ, עון הכהנים (שלובשים כתונת תשבץ) שהרגתי. ואחרים פירשו בו לובשי תשבץ שהיו אוחזים בו, כמו שאמר ובעלי הפרשים הדביקוהו:
עמד נא עלי ומתתני – בס״א כ״י עמד המ״ם בחולם ואין לעמוד עליו כי בכל שאר ספרים בקמץ חטף.
השבץ – חולי הרתת, כן תרגם יונתן.
כי כל עוד – רצה לומר, כל הנשאר בי עוד, הוא רק אשר עדיין נפשי בי ולא יותר, כי כבר הלכו ממנו ההרגשות כולם, ואם כן בוודאי אמות, ולזה השלם המיתה, לבל יתעללו בי הערלים טרם אמות.
ומותתני – גדר פעל מותת (במרובע) הוא שגומר המיתה, ופי׳ כי כבר אחזני השבץ שהוא רעדת המות, ובכל זה כל עוד נפשי קשורה בי ומתקשה לצאת ובזה שתקרב מיתתי לא תהיה כרוצח כי גברא קטילא תקטל רק תקצר יסוריי.
ומתתני – בנין פִעֵל המורה מהר מיתת איש הנוטה כבר למות, א״כ סיפור העמלקי אינו מתנגד למה שכתב למעלה ששאול נפל על חרבו, רק שם קצר הדברים וספר שמת מיד, וכאן הוא אומר שהיה נוטה למות שכבר אחזו השבץ שהיא הגסיסה שפני האדם מתכווצים (מלשון כתנת תשבץ) ומשתנים.
כי כל עוד נפשי בי – מצאנו מליצה זו ג״כ באיוב כ״ז:ג׳ כי כל עוד נשמתי בי וגו׳ אם תדברנה שפתי עולה, ושם הוראתה ברורה וממנה נלמד גם כאן, אחזני השבץ ולא ירפני עוד עד תומי.
וַיֹּאמֶר אֵלַי שאול עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי – והשלם את מיתתי1כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ – חולי הרתת2, הן הרעידות לפני המוות3, והלכו ממני כל הרגשות הגוף, ובוודאי אמות4, לכן מהר אתה להשלים את מיתתי5כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי קשורה בִּי ומתקשה לצאת אני מתייסר, ולכן אתה רק תקצר את ייסוריי ולא תחשב רוצח6, וטוב לי שתהרגני אתה, ואל יהרגוני הערלים האלה ויתעללו בי7:
So I stood beside him and slew him, because I was sure that he could not live after he had fallen; and I took the crown that was upon his head and the bracelet that was on his arm, and have brought them here to my lord."
מקבילות במקראתרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
אואמותתהו – הפתח ב-ו׳ של ׳ואמותתהו׳ מעיד שזהו עתיד הבא במקום עבר [ו׳ ההיפוך], דבר שהוא אפשרי לפי כללי העברית.1 באשר לטענתו של בעל ספר התנועות לפיה זה מופיע עם פתח משום שהעמלקי שיקר,2 הרי זה [הסבר] בלתי אפשרי, וכבר ביאר זאת אבן ג׳נאח באחד מחיבוריו.3 ואצעדה אשר על זרועו: סוג של תכשיט שנקרא בערבית מעאצ׳ד, משום שהוא מולבש על הזרוע [ערבית: עצ׳ד],4 ואיננו יודעים כיצד הוא נראה. החלטתו של דויד שהגר העמלקי חייב מוות הייתה על פי שיקולי מדיניות והנהגה, לא על פי ההלכה והמסורת, שכן להודאה אצלנו אין משקל בדיני נפשות, אלא היא משפיעה רק על דיני ממונות.
1. ו׳ ההיפוך מופיע בד״כ עם קמץ לפני א׳ עם חטף פתח, אך היא יכולה גם להופיע עם פתח, כאשר מופיעים רצפים של פעלים עם ו׳ ההיפוך (שאז ו׳ ההיפוך היא בעצם ו׳ חיבור), כפי שמסביר אבן ג׳נאח (ר׳ להלן הערה 63).
2. ספר [הדקדוק על] התנועות – כתאב אלמצותאת. חיבור בערבית יהודית העוסק בעיקר בהיגוי התנועות של השפה העברית. נכתב כנראה ע״י משה בן אשר. ראו: נ׳ אלוני, ׳הערות לכתאב אלמצותאת׳, לשוננו כו (תשכ״ב), עמ׳ 270.
3. אבן ג׳נאח בספרו ׳הקירוב והיישור׳ (אלתקריב ואלתסהיל) מתקיף את הסברו של בעל ספר התנועות לגבי הפתח ב-ו׳, ומסביר ש-ו׳ זאת היתה צריכה בעצם לבוא עם שוא, שכן היא באה ברצף אחרי ו׳ היפוך, אך בגלל החטף פתח שלאחריה היא הפכה לפתח. ראו: דרנבורג (לעיל הערה 22), עמ׳ 339-342.
4. אבן בלעם רומז שהתכשיט נקרא ״אצעדה״ מתוך סיכול אותיות של המילה הערבית עצ׳ד – זרוע.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י אוקספורד בודליאנה Heb 44.
ואצעדה אשר על זרועו – וטוטפתא דעל דרעיה.
And the bracelet that was on his arm. The tefilin that was on his arm.1
1. This is Targum Yonatan’s translation. He refuses to explain it to literally mean bracelet because that would have been taken by the Pelishtim as part of the spoils of war (Meam Loez).
ואעמוד עליו ואמותתהו – ולא תאמר מתוך איבה הרגתיו אלא כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ואקח את הנזר אשר על ראשו וגו׳.
ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו – יש תימה: מה להם למלכים להוליך צמידים ונזר למלחמה מקושטין בכתר מלכות. אלא אצעדה אלו תפילין שבזרוע ונזר אלו תפילין שבראש ובתי טוטפתא דעל דרעא. ועל חנם שינו פירוש המקרא, שמנהג המלכים לצאת מקושטין עדי זהב כמו שמצינו במדינים שנלחמו עם גדעון דכתיב אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שללו כי נזמי זהב להם (שופטים ח׳:כ״ד), וכתיב ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל אלף ושבע מאות זהב לבד מן השהרנים והנטיפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין ולבד מן הענקות אשר בצוארי גמליהם (שופטים ח׳:כ״ו), וכתיב בעמון ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו וגו׳ (שמואל ב י״ב:ל׳). למדנו שיוצאין מקושטין במלחמה.
ואמותתהו – הוי״ו פתוחה ומשפטה להיות בקמץ כי הענין לעבר. וכמוהו: ואכסך משי (יחזקאל ט״ז:י׳) – הוי״ו פתוחה והענין לעבר. ופירשו הקדמונים לפי שכזב שלא המיתהו, שהרי נפל על חרבו ומת, לכך נפתחה וי״ו ואמותתהו.
אחרי נפלו – אחרי שנפל על חרבו לא היה יכול לחיות מחמת המכה, וקרבתי את מיתתו כמו ששאל ממני.
או פירושו: כי לא היה יכול לחיות שהרי הפרשים השיגוהו והיו קרובים לבא עליו ויהרגוהו, ורצה שאהרגהו אני ולא הם.
אחרי נִפלו – כמו נָפלו, ורבים כמוהו.
כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו – רוצה לומר: שלא התיר לעצמו הריגת שאול אלא מפני שנתברר לו שאי אפשר שיחיה אחרי נפלו על חרבו אם מצד המכה שהוכה בו אם מפני שלא יוכל לנוס ולהמלט מן שונאיו שהשיגוהו.
וספר הנער שהוא המית את שאול, ר״ל כי אחרי היותו מוכה מהחרב או החנית השלים להרגו, וז״ש כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו, ר״ל שמיד אחרי שיפול ארצה לא יחיה עוד. או אמר אחרי נפלו על החרב לא יחיה מחמת המכה, ואני גמרתי מיתתו כמו ששאל ממני:
ואמותתהו – הוא״ו פתוחה ומשפטה להיות בקמץ כי הענין לעבר עיין בפירוש רד״ק.
אחרי נפלו – בס״א כ״י הנו״ן בקמץ חטוף ובכל שאר ספרים בחירק וכן כתב רד״ק בשרשו.
הנזר – העטרה.
ואצעדה – שם העדי שעל הזרוע, וכן: אצעדה וצמיד (במדבר ל״א:נ׳).
כי לא יחיה – אי אפשר לו להשאר חי אחרי ההפלה שנפל על חרבו.
ואמותתהו גמרתי מיתתו (שכבר הומת על ידי החרב שנפל עליה) ובאר שעשיתי זה כי ידעתי שבל״ז לא יחיה אחרי נפלו – וגם הרוחתי על ידי כן שלקחתי הנזר מעל ראשו ואביאם אל אדוני שהוא הראוי ללבשם תחתיו.
הנזר – איננו עטרה העוטרת ומקפת כל הראש רק הוא כמו ציץ הכהן הגדול, טס זהב מונח על קובע שאול להבדילו (נזר מלשון נזיר) מיתר העם.
ואצעדה – משרש צעד שענינו הלך, א״כ הוא העגיל שנותנות הבתולות סמוך לפס רגליהן, וכזה היה על זרוע שאול, ואולי ההפרש בין צמיד ואצעדה הוא שהצמיד יפתח ויסגר מעשה אומן (לשון צמד בקר) והאצעדה כולה מקשה אחד, והעבדים היתה להם אצעדת ברזל על צוארם להוראת עבדותם, והמלך היתה לו תמיד על זרועו אצעדת זהב להוראת גדולתו, ואצעדת הצואר אינה יכולה לעבור דרך הראש ותשאר במקומה עד בוא חרש ברזל ויפתחה, ואצעדת הזרוע הניחוה על הקיבורת ויכולה לצאת דרך היד.
וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יוכל יִחְיֶה – להישאר חי1אַחֲרֵי נִפְלוֹ על חרבו2, וגם ידעתי כי לא יוכל לנוס מאויביו3וָאֶקַּח הַנֵּזֶר – העטרה4| אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה – ואת העדי (הצמיד שבזרוע)5, אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה שהוא הראוי ללבשם תחתיו6:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק, רלב״ג.
4. מצודת ציון. ורש״י מבאר את התפילין של ראש.
5. מצודת ציון. ורש״י מבאר את התפילין של יד.
6. מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם – נשיא ואב בית דין ושמועות רעות מנ״ל דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו, וכתיב ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו, שאול זה נשיא, יהונתן בנו זה אב בית דין, ועל עם י״י אלו שמועות רעות. א״ל רב סבא לרב כהנא אימא עד דאיתא כולהו, א״ל על הפסיק הענין.
ויחזק דוד בבגדיו – מכאן למדו רבותינו ז״ל שחייב אדם לקרוע על נשיא ועל אב ב״ד, שאול זה נשיא ויהונתן זה אב ב״ד, וכן על רוב צבור, כמו שנאמר: ועל עם י״י ועל בית ישראל (שמואל ב א׳:י״ב). ולמדו לפי שפרט אותם משמע שעל כל אחד ואחד מהם חייב לקרוע. וכתב: בבגדו – שאין אדם חייב לקרוע אלא עליון, וקרי:אבבגדיו – כי דוד קרעם כלם, כי קרע על שאול לבדו, וקרע על יהונתן, וקרע על עם י״י.
א. עיינו במנחת שי.
(יא-יב) החמשים ושלשה הוא להודיע שאין ראוי לאדם שישמח בנפול אויביו אבל ראוי שיהיה חרד בנפילת שר וגדול ויזכרו כי כבר יתכן שיקרה לו כך ולזה תמצא שקרע דוד את בגדיו ויספוד ויבכה וצם עד הערב על שאול תחלה להיותו היותר נכבד ואחר זה על יהונתן ואחר עם י״י שהם בית ישראל ויקונן על שאול ועל יהונתן קינה נפלאה.
(יא-יב) וספר הכתוב שכאשר שמע דוד מיתת שאול ויהונתן קרע את בגדיו ויבכו ויצומו הוא ואנשיו, ומכאן למדו חז״ל במועד קטן פרק בתרא (דף כ״ו ע״א) שחייב אדם לקרוע על נשיא ועל אב בית דין, ששאול היה נשיא ויהונתן היה אב ב״ד, וכן חייב אדם לקרוע על רוב צבור שנשמדו, ואם נשמדו צבור ונשיא כאחד אמרו שעל כל אחד ואחד חייב לקרוע, וז״ש על שאול ועל עם ה׳. ואמנם אמרו עוד ועל בית ישראל, לא להיותו כופל הדברים מתוך הצרה, כי אם לומר שהיה דאגתו במיתת העם משתי בחינות, האחד להיותם עם ה׳, והשנית להיותם בית ישראל, ר״ל בית ישראל מעצמם ועם אלהי יעקב:
בבגדו – בבגדיו קרי.
(יא-יב)ויקרעם פירשו חכמינו זכרונם לברכה כפי ההלכה שקורעים על נשיא ועל אב בית דין ועל צרת ישראל, וזה שכתוב על שאול שהיה נשיא ועל יהונתן שהיה אב בית דין ועל עם ה׳ הם הסנהדרין ועל בית ישראל כולו שנפלו בחרב.
וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו (בבגדו כתיב) וַיִּקְרָעֵם על שאול, על יהונתן, על עם ה׳ הם הסנהדרין, ועל בית ישראל כולו שנפלו בחרב1וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ קרעו בגדיהם:
1. מכאן למדו חז״ל (מועד קטן כ״ו.) שקורעים על נשיא ועל אב בית דין ועל צרת ישראל, וזה שכתוב (להלן בפס׳ יב) ״על שאול״ שהיה נשיא, ״ועל יהונתן״ שהיה אב בית דין, ״ועל עם ה׳ ״ הם הסנהדרין, ״ועל בית ישראל״ כולו שנפלו בחרב, ר״י קרא, אברבנאל, מלבי״ם.
And they wailed and wept, and fasted until evening for Saul and for Jonathan his son, and for the people of Hashem, and for the house of Israel; because they had fallen by the sword.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי – נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבא אחד מכל אוה״ע ויתגייר שיקבלו אותו ומזרעו של עמלק אל יקבלו אותו, ואמר לו דמך על ראשך כי פיך ענה בך לכך נאמר מדור דור. אמר רבי יצחק בנו של דואג האדומי היה ואמר לו דמך על ראשך הרבה דמים שפכת בנוב עיר הכהנים, ואית דאמרי דואג עצמו היה דמיך כתיב הרבה דמים שפכת.
ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מי זה אתה – פתרונו: מאיזה מקום אתה, שאי מזה עם אתה לא היה צריך לשאול שכבר סיפר לו כששאל לו שאול מי אתה שאמר לו עמלקי הוא אבל מאיזה מקום הוא לא נתפרש עד עכשיו, לכך שאלו דוד אי מזה אתה שתהה עליו לומר אם כדבריו של זה שעמלקי הוא ובארץ עמלק היה יושב וכי דרכו של עמלק שימצא נזר אשר על ראש מלך ואצעדה אשר על זרועו ויביאם אלי הנה, והלא אין עמלקיים דורשים בשלומנו ולא אנו בשלומם ולא עוד אלא שאנו מתגרים בהם והם בנו וזה יביא אלי אצעדה וצמיד אתמהה, לפיכך שאלו אי מזה אתה – פתר׳: מאיזה מקום אתה.
ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי – פתרון: אבי עמלקי היה והניח מקומו ובא לכאן לארץ ישראל ונלווה עליכם ונתגייר ואני גר כמותו.
אי מזה אתה – מאי זה מקום אתה שתכבדני בנזר ואצעדה, אם עמלקי אתה ובארץ עמלק אתה דר מה אתה צריך לי.
ויאמר {בן} איש גר עמלקי אנכי – אבי עמלקי היה ונתגייר ותורתכם אני שומר.
אי מזה אתה – לא שאל מאיזה עם שהרי שמע מספור דבריו כי עמלקי הוא, אלא שאל לו מאיזה מקום, כלומר אם היה גר בארצו שהיא ארץ עמלק, ואיך נקרה אל המלחמה. והוא ענה כי גם אביו בא מארץ עמלק וגר בארץ ישראל. וכן פירש כל גר סתם. ויש מהם גר שנתגייר ושב לדת ישראל, ואפשר שזה ר״ל כשאמר: בן איש גר עמלקי – שנתגייר ושב לדת ישראל.
בן איש גר עמלקי אנכי – יש אומרים הוא דואג האדומי שהיה אביר הרועים של שאול, ונטר לו דוד איבה והרגו.
אי מזה אתה – הנה כבר אמר זה בדבריו עמלקי אנכי (פסוק ח׳), אבל רצה לפרסם הדבר להעומדים אתו אז, גם לאמת הענין יותר כי בן ישראל לא יעשה כזאת הנבלה.
והנה דוד שאל את הנער אי מזה אתה? ואין פירושו מאיזה עם היה, כי כבר אמר שהיה עמלקי, ולא מאיזה מקום מעמלק כמו שחשב רד״ק, אבל חשב דוד שהנער הזה עם היותו עמלקי היה משרת איש מזרע אחר, כמו שהיה הנער אשר הביאו אל גדוד עמלק שהיה איש מצרי ומשרת איש עמלקי, וזהו אמרו אי מזה אתה? ר״ל מאיזה אדם אתה, כי ראהו נער וחשב שהיה משרת ומשמש לאדם אחר, והוא השיבו בן איש גר עמלקי אנכי, ר״ל שלא היה משרת אדם אחר, ולא היה לו אדון כי היה עם אביו ועמו הלך למלחמה, ולזה נתיחס אל אביו ואמר בן איש גר עמלק אנכי, ר״ל עמלקי שנתגייר. והנה בראשונה לא אמר שהוא גר אבל אמר עמלקי אנכי, אולי מאשר ראה את דוד חוקר מאד בדבר שינה האמת ואמר שהוא גר עם היותו כזב:
אי מזה אתה – מאיזה מקום אתה, אם עודך עדיין יושב בארץ עמלק, או אתה גר בארץ ישראל, רצה לומר, אם נתגיירת.
בן איש גר עמלקי – עוד אבי בא לגור בארץ ישראל, והוא נתגייר.
אי מזה אתה – מאיזה מקום, באת במקרה לאין ישראל או מתגורר אתה בין בני ישראל, והוא השיב לי בן איש גר עמלקי אנכי, כלו׳ אבי נתישב בתוך בני ישראל, ודוד השיבו א״כ מלך ישראל הוא מלכך ואיך לא יראת מה׳ לשלוח יד במשיחו.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה – מאיזה מקום1אָתָּה? האם אתה עדיין יושב בארץ עמלק, או אתה גר בארץ ישראל2, וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי אבי בא לגור בארץ ישראל, והוא התגייר לדת ישראל3:
1. ר״י קרא, מצודת דוד. ואברבנאל מבאר שדוד חשב שהנער הזה עם היותו עמלקי היה משרת איש מזרע אחר, (כמו שהיה הנער אשר הביאו אל גדוד עמלק שהיה איש מצרי ומשרת איש עמלקי) וכששאלו אי מזה אתה? רצה לומר מאיזה אדם אתה, כי ראהו נער וחשב שהיה משרת ומשמש לאדם אחר, והוא השיבו בן איש גר עמלקי אנכי, ר״ל שלא היה משרת אדם אחר, ולא היה לו אדון כי היה עם אביו ועימו הלך למלחמה.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק, מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח י״י – אמר לו דוד אם כדבריך שנתגיירת לשמים ותורת ישראל אתה שומר איך לא יראת לשלוח ידך במשיח י״י, זהו לפי פשוטו ויישובו.
איך לא יראת לשחת את משיח י״י – אם כדברך שנתגיירת ותורתינו אתה שומר, איך לא יראת לשחת את משיח י״י.
ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך – יש לתמוה מדוע צוה דוד להרגו והנה עשה זה ברצון שאול ובקשתו, אלא שהתשובה בזה איננה ממה שיקשה וזה שהאומר לחברו חבול בי וחבל בו כמו שהתבאר בגמרא כ״ש בהמתת המלך ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה כי דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין והנה הזהירה תורה על דבר ההמתה כ״ש על המתת המלכים ואעפ״י שלא היו שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה דוד זה להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות ולזאת הסבה בעינה נזהר משלוח יד בשאול כשהיה במערה ואעפ״י שהיה רודפו והיה מותר להרגו, וידמה שזה הנער המבשר לא היה גר צדק ואעפ״י שאמר בן איש גר עמלקי כבר אמר זה להורות שאינו עמלקי באמת אבל אביו התגורר בארץ עמלק וזאת היתה תשובתו לדוד כי כבר ידע דוד מפיו כי עמלקי הוא אבל שאל לו על המקום שהיה חונה בו והוא השיב כי בעבור המקום נקרא עמלקי לא שהיה ממשפחת עמלק.
(יד-טז) ודוד הוכיחו איך שלח ידו במשיח ה׳ לשחתו? ויצו את נערו להמיתו, ויאמר פיך ענה בך, ר״ל אולי שכזבת בדבריך ושלא הרגת את שאול כאשר אמרת, אבל המשפט הזה הוא על פי דבריך, וזהו דמיך על ראשך כי פיך ענה בך וגומר. ובפסיקתא (פר׳ בשלח) א״ר יצחק אותו נער דואג האדומי היה, ויאמר לו דוד דמיך בראשך דמיך כתיב, אמר ליה דוד דמים רבים שפכת בנב עיר הכהנים, וכן הביאו בתנחומא (סוף פ׳ כי תצא). והנה צוה דוד להרוג את הנער העמלקי הזה, לפי שעל פי התורה האומר לחבירו חבול לא יחבול ואם חבל חייב, כמו שהתבאר בתלמוד (ב״ק צ״ב א׳), כל שכן בענין המיתה, וכ״ש על המתת המלך, ואין מצות שאול אליו ממה שתנצל אותו מהעונש כן, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? ועם היותו שלא היו שם עדים בדבר, הנה הרגו דוד לא להיותו הדין כך כי אם להוראת שעה, ובראותו הנזר והצעדה על ידו שהיה מאמת דבריו, וגם לדעתו שהיה עמלקי וחשב שלהיותו ממשפח׳ עמלק השתדל להנקם משאול בעבור מה שעשה לעמו, ולכל הסבות האלה צוה להרגו כדי שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות. ועם זה התבארו והותרו השאלות שנית ושלישית, בהסכמת דברי העמלקי עם הספור ותת הטעם במיתתו כפי הראוי ולהוראת שעה:
איך לא יראת – רצה לומר: הואיל ואתה ישראל ומלידה, איך לא יראת מה׳ לשלוח יד במשיחו, עם כי צוה לך והיה קרוב למות, מכל מקום חטאת לה׳.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אם כדבריך שהתגיירת לשמים, ותורת ישראל אתה שומר1אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת – להרוג אֶת מְשִׁיחַ יְהוָה? שהרי גם אם המלך ציווה עליך לעשות זאת, התורה אסרה עליך2, וחטאת לה׳3:
1. ר״י קרא.
2. רלב״ג.
3. מצודת דוד.
תרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קרארלב״גאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותהכל
דמך על ראשך – רצה לומר: עון מיתתך על עצמך, כי אתה בעצמך העדת בך שאתה הרגתו, ואף אם אין האמת אתך, וכל דבריך המה בחושבך שבזה תמצא חן בעיני על שהיה מעולם לי לאויב, מכל מקום פיך ענה בך, ודמך על ראשך.
השאלות:
איך הרגו על פי הודאת עצמו ואין עדים והתראה?
דמך על ראשך אם נאמר שהיה עמלקי ממש, שבן נח נהרג בלא התראה, ונהרג אף על הטריפה, ונהרג בדיין אחד ובעד אחד, י״ל שהוא הדין שנהרג בהודאת עצמו כמו שנהרג על פי קרוב (וצ״ע בזה לדינא), ועל זה אמר פיך ענה בך ואם נאמר שהיה ישראל, נהרג מדין המלכות כמ״ש כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה׳ כדי שלא יזידו להרים יד במלך, ולקבלת חכמינו זכרונם לברכה שהיה דואג שהיה חייב מיתה מכבר על נוב עיר הכהנים, שעל זה אמר דמיך בלשון רבים, רמז לו שהגם שעל הריגת שאול אין אדם נאמן על עצמו, בכל זה פיך ענה בך, כי כבר היית הגורם על הריגת הכהנים והכהן המשיח, שזה רמז באמרו אנכי מותתי את משיח ה׳.
כי פיך ענה בך – ממה שכתוב למטה ד׳:י׳ אשר לתתי לו בשורה, וגם מתיבות אלו נראה שדוד לא האמין לדבריו שיהיה הוא הממותת שאול, רק להסיר חשד מעל עצמו כאלו שמח במפלת שאול המיתו; מ״מ למדנו מספור זה שלפי דעת קדמונינו אסור לקרב מיתת איש אף אם מדוכא ביסורין ואין תקוה לרפואתו, כמו שלמדונו רבותינו (שבת סוף פרק כ״ג) המעמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים.
ויקונן דוד את הקינה וגו׳. זכר הכתוב שדוד עשה קינה ויקונן אותה על שאול ויהונתן בנו, ולא אמר על שאר הבנים כי אלה היו העקר, וזה אם לגבורתם ששאול ויהונתן היו לבד הגבורים אשר בביתו, ואם לפי שדוד ראה לקונן שאול על מעלתו ויהונתן על אהבתו ולא על שאר הבנים שלא היה להם מעלה ואינם עמו באהבה:
and said, "To teach the sons of Judah the bow. Behold, it is written in the book of Jashar:
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר – מאי ספר הישר אמר ר׳ יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים. היכא רמיזא יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך אי זו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף הוי אומר זו קשת. רבי אלעזר אומר זה ספר משנה תורה דכתיב ועשית הישר והטוב, היכא רמיזא ידיו רב לו, אי זו מלחמה שצריכה שתי ידים הוי אומר זה קשת. רבי שמואל בר נחמני אומר זה ספר שופטים דכתיב ביה איש הישר בעיניו יעשה, היכא רמיזא דכתיב למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה, וכתיב ויאמר י״י יהודה יעלה איזו מלחמה שצריכה לימוד הוי אומר זה קשת.
אויאמר ללמד בני יהודה קשת – הכוונה היא שהוא עודד את אנשי שבטו להתכונן ולהתאמן למלחמה, ו׳ספר הישר׳ המוזכר פה הוא הספר שבו כתב זאת.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י אוקספורד בודליאנה Heb 44.
ויאמר ללמד בני יהודה קשת – ויאמר דוד: מעתה שנפלו גבורי ישראל, צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת.
הנה כתובה על ספר הישר – הלא היא כתובה על ספר בראשית שהיא ספר ישרים, אברהם יצחק ויעקב. והיכן רמיזא? ידך בעורף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳) – איזו היא מלחמה שמכוין בה ידו כנגד פדחתו שהוא מול ערפו? הוי אומר זה קשת.
He said, "To teach the Bnei Yehudah archery. David said, "Now that mighty among Yisroel have fallen, the Bnei Yehudah need to be taught how to make war and how to pull back a bow.
Behold it is written in the Seifer HaYoshor. This is written in Seifer Bereshit, which is the Seifer of the righteous,1 Avraham, Yitzchok and Yaakov. And where [In Bereshit] is it hinted at? "Your hand will be on the neck of your enemies."2 What type of warfare is it where he places his hand next to his forehead,3 which is opposite his neck?4 One must say: this is archery.
1. Rashi is citing the opinion of Rav Yochonon in Avodah Zarah, 25a.
2. Bereshit 49:8.
3. When pulling back the string of his bow. Rashi in Avodah Zarah, ibid writes the archer places his hand next to his eyes. This is how they sight their targets.
4. This interpretation reads the verse in Bereshit differently: “your hand will be on your neck.” See Marsho, Avodah Zarah ibid.
ויאמר ללמד בני יהודה קשת – מעתה שמת שאול צריך ללמד לבני יהודה קשת, ללמדם מלחמה, הנה היא כתובה על ספר הישר שעל בני יהודה להלחם בעד אחיהם בני ישראל, דכתיב: יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳) איזו היא מכה שהיא בעורף הוי אומר זו מכת הקשת שכשאדם פונה עורף לנוס והמורה מורה בקשת ומכהו בעורפו מאחוריו.
ויאמר ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר – שניתן ניצחון מלחמת קשת ליהודה, שנאמר ידך בעורף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳) זו היא מכת הקשת, שכשאדם הופך לברוח ממלא ידו בקשת ומכהו אחריו.
ללמד בני יהודה קשת – י״מ: מכאן ואילך צריך ללמד לבני יהודה קשת כיון שמתו בו שאול ויהונתן.
ויש לפרש כי זה אינו מן הקינה, ותחילת הקינה: הצבי ישראל (שמואל ב א׳:י״ט), כי איך היה זוכר בקינת שאול ויהונתן בני יהודה שהיו כנגד מלכותו של שאול. אבל פירושו: ויאמר ללמד בני יהודה קשת – קודם שהחל לקונן עליהם אמר לאנשיו אל תתיאשו מן הטובה ואל ירך לבבכם במות שאול ויהונתן כי קשת המלחמה ביד בני יהודה ולהם היא הגבורה, והנה היא כתובה בספר הישר, והוא ספר התורה. וכן תרגם יונתן: על ספרא דאוריתא, שכתוב בה: ידך בעורף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳), וכתיב: כרע שכב כארי (במדבר כ״ד:ט׳,) וכן בברכת משה רבינו גם כן: ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה (דברים ל״ג:ז׳). ובידם יכנעו פלשתים כמו שראינו שהכניעם דוד ועוזיהו וחזקיהו.
ובאמרו: קשת – כי הוא עיקר כלי המלחמה. ודרך הכתוב לזכור במקום זכר גבורה, כמו: קשת גבורים חתים (שמואל א ב׳:ד׳), חתתה קשתותם (ירמיהו נ״א:נ״ו), ונחתה קשת נחושה זרועותי (תהלים י״ח:ל״ה) והדומים להם.
ואמר: ללמד – כי כל אחד מבני יהודה ילמד את חבירו למלחמה, כי הם עיקר מלחמות ישראל וקרנם החזק.
ורבותינו ז״ל פירשו: ידך בעורף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳) – אי זהו יד שהוא כנגד העורף, הוי אומר זה הקשת, וזהו שאמר: בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר – בספר בראשית שהוא ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים. והחל לקונן ואמר:
ויאמר ללמד בני יהודה – פירוש: שאול ויהונתן היו מלמדים בני יהודה קשת, שבני יהודה היו גיבורים ומושכי קשת כמו שברכם יעקב ידך בעורף אויביך.
הנה כתובה על ספר הישר – תרג׳ על סיפרא דאוריתא, היא ברכת יעקב.
על ספר הישר – הנה כמו זה הלשון כתב על עמידת המאורות (יהושע י׳:י״ב) ויראה לנו כי שם אינו רמז רק על אמרו עד יקום גוי אויביו (יהושע י׳:י״ג) והענין כי היה אצלם ספר מודיע דרכי המלחמות כמו שהוא נמצא לאומות מהחכמים ביתר ההנהגות המעשיות וזה הספר היה נקרא בעמנו ספר הישר כי היה מישרים1 בהנהגות השכל המעשי. והטעם בזה כי בני יהודה וכלל ישראל הנה למדו דרכי המלחמות, ועתה זה העם שהוא עַם צבי הנה על במותיו חללים חללי חרב ואיך נפלו.
1. כלומר: מיישר אותם.
ויאמר ללמד את בני יהודה קשת וגו׳ – בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מהנבחרים שבכלי המלחמה, והנה ספר הישר לפי מה שאחשב ספר היה מפורסם אצלם וכבר אמרו ספר הישר שהוא ספר בראשית.
החמשים וארבעה הוא להודיע שראוי לאדם שילמד דעת ממה שיכשיל זולתו ולזה תמצא כי מפני שראה דוד שנפלו שאול ובניו על יד המורים אמר ללמד את בני יהודה קשת כי הוא כלי נפלא מאד בענין המלחמה.
ללמד לבני יהודה קשת וגו׳. המפרשים פירשוהו אם מענין עצה, יאמר בעבור כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היה בישראל מי שיהיה בקי בזה, אמר דוד ללמד בני יהודה קשת, כי הוא מהנבחרים שבכלי המלחמה. ויקשה לזה שאינו מעצם הקינה, ועוד שלמה יצוה זה לבני יהודה ולא לכל בני ישראל? ורד״ק פי׳ בו עוד ענין הבטחה ותנחומין, יאמר לאנשיו כן, בני יהודה אל תתיאשו מן הטובה ואל ירך לבבכם במיתת שאול ויהונתן, כי קשת המלחמה וגבורתה היא ביד בני יהודה, והנה היא כתובה בספר הישר שהוא ספר התורה כשת״י, שכתוב בה (בראשית מ״ט ה׳) יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, והם יכבשו פלשתים כמו שראינו שהכניעם דוד אחרי כן, ויהיה קשת שם לגבורה, כמו (שמואל א ב׳ ד׳) קשת גבורים חתים, והכוונה שכל א׳ מבני יהודה ילמד לחברו דרכי הגבורה והמלחמה, וגם לזה יקשה שאינו מהקינה, ולא היו אנשי דוד כ״כ דואגים על מות שאול אויבם שיצטרך דוד לנחם אותם על זה. וחז״ל (ע״ז כ״ה ע״א) אמרו ידך בעורף אויביך איזהו (מלחמ׳ שצריכה) יד שהיא כנגד העורף? הוי אומר זה הקשת, שנאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר:
ויאמר – טרם התחיל לקונן, ראה לאמץ לבות אנשיו לבל ירך לבבם להתייאש מלהרים ראש מול פלשתים, ואמר להם: הנה באה העת ללמד את בני יהודה קשת מלחמה, שהם יתגברו על פלשתים.
הנה כתובה – הלא הדבר ההוא הנה כתובה על ספר הישר, והוא התורה שנאמר בה: יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך וגו׳ (בראשית מ״ט:ח׳), ונאמר: ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה (דברים ל״ג:ז׳), וכן היה, כי דוד הכניעם, וגם מלכי יהודה אחריו.
השאלות:
בקינה הזאת שלש פעמים איך נפלו גבורים, מהו הספר הישר, ולמה כפל בפסוק ב׳ ובפסוק ד׳ את דבריו במלות שונות, ואיך יתבארו המליצות האלה כפי הדרכים אשר סוללתי למליצת הנביאים בהקדמתי לבאורי על ישעיה.
ללמד את בני יהודה קשת כבר בארנו (ביהושע סי׳ י׳) מש״ש שמש בגבעון דום הלא היא כתובה על ספר הישר, שכיון על הספר הנזכר בפרשת כי תשא, שאמר שם (שמות ל״ד) כתוב לך כל הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, והם הדברים הנזכר שם למעלה הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וכו׳ השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו׳, שהבטיחם הקב״ה לגרש מפניהם ז׳ עממין כמ״ש שם הנני גורש מפניך את האמורי וכו׳ בתנאי שלא יכרתו עמהם ברית והבטיחם שיהיה זה בדרך הנסיי עד שלא יצטרכו לקשת ומלחמה כמו שהיה במלחמת גבעון, שעל זה אמר נגד כל עמך אעשה נפלאות, ובאר בספר שופטים שעל ידי שלא שמרו ישראל את התנאי הזה הכתוב בספר הישר (שהוא הפ׳ הנ״ל בכי תשא) הוצרכו למלחמה, וה׳ הניח מן העמים שלא כבשום כמ״ש (שם ג) ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל רק למען דעת דורות הבאים ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעו, חמשת סרני פלשתים וכו׳, מבואר שפלשתים נשארו אז למען יצטרכו ישראל ללמוד קשת, יען שלא שמרו את התנאי הכתוב בספר הישר, וזה שכתוב בקינתו ללמד רצה לומר מה שיצטרך ללמד את בני יהודה קשת זה אין מן התימה כי הלא היא כתובה על ספר הישר (והוא המקביל לעומת שאמר ביהושע שעת שמרו מ״ש בספר הישר עמד השמש עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ולא הוצרכו לקשת), אבל זה תימה איך
ללמד את בני יהודה קשת – יתרון הפלשתים על ישראל היה מחמת רכבם ופרשיהם ומוריהם בקשת, ולתת עצות לישראל שירבו גם הם סוס ורכב כפלשתים לנקום נקמת שאול מידם אי אפשר, שאין זה רצון האל (יהושע י״א:ו׳, למטה ח׳:ד׳) וגם ארץ ישראל ארץ הרים איננה מוכנת למלחמת סוס ורכב כארץ פלשתים סמוך לשפת הים, רק ילמדו בני יהודה הגבורים לירות בקשת כמו פלשתים ואז לא ייראו עוד מהם, ואף על פי שלה׳ התשועה מ״מ חובה עליהם ללמוד דרכי המלחמה (עיין מ״ש שופטים ג׳:ב׳) ולא לסמוך על הנס.
וטרם התחיל לקונן, ראה דוד המלך לאמץ לבבות אנשיו לבל ירך לבבם להתייאש מלהרים ראש מול פלשתים1, וַיֹּאמֶר להם דוד, מעתה שמת שאול ונפלו גיבורי ישראל, צריך2לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת כי הוא מהנבחרים שבכלי המלחמה, ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה3, ואמר דוד לאנשי יהודה, אל תתייאשו מן הטובה ואל ירך לבבכם במות שאול ויהונתן, כי קשת המלחמה ביד בני יהודה ולהם היא הגבורה4, וְהִנֵּה גבורה זו שעל בני יהודה להילחם בעד אחיהם בני ישראל5כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר הוא ספר בראשית6:
1. מצודת דוד. ואברבנאל מבאר כי גם פסוק זה הוא חלק מן הקינה.
2. רש״י, ר״י קרא.
3. רלב״ג.
4. רד״ק.
5. ר״י קרא.
6. דכתיב ״יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ״ (בראשית מט, ח) איזו היא מכה שהיא בעורף הוי אומר זו מכת הקשת, שכשאדם פונה עורף לנוס והמורה מורה בקשת ומכהו בעורפו מאחוריו, רש״י, ר״י קרא. וכן נאמר (דברים לג, ז) ״יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה״, וכך היה, כי דוד הכניעם, וגם מלכי יהודה אחריו, מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
אהצבי ישראל – ה-ה׳ כאן היא לציון פנייה,1 כמו ׳היושבת בגנים׳ (שיר השירים ח, יג), כלומר: אתה, פאר ישראל.
1. השוו פירוש תנחום: הארבריקר (לעיל הערה 12), עמ׳ 52.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י אוקספורד בודליאנה Heb 44.
הצבי ישראל על במותיך חלל – מצבן של ישראל, על תוקף מעוזכם נפלתם חללים. כן תרגם יונתן.
Pillar of Yisroel, on your heights [you have been rendered] a corpse. Pillars of Yisroel, on the mightiest point of your stronghold you have fallen as corpses. This is Yonatan's translation.
הצבי ישראל – כלומר ארץ ישראל שהיא צבי מכל הארצות, איך נפלו גבורים על במותיך חלל.
ד״א: הצבי ישראל – שאול שהיה צבי ויופיו של ישראל עכשיו הוא חלל ומוטל על במות, ויונתן תירגם איתעתדתון ישראל על בית תוקפכון איתרמיתון קטילין כלו׳ אתם ישראל נצבתם על במותיכם ושם נפלתון חללים שכן הוא אומר למעלה וינוסו אנשי ישראל ויפלו חללים בהר הגלבע (שמואל א ל״א:א׳).
הצבי ישראל – זה שאול.
על במותיך חלל – שנפל חלל בהר הגלבוע.
הצבי ישראל – הה״א ה״א הקריאה, כה״א הקהל חקה אחת לכם (במדבר ט״ו:ט״ו), הדור אתם ראו דבר י״י (ירמיהו ב׳:ל״א) והדומים להם.
וענין צבי – החפץ והרצון, והוא על דרך: כי תהיו ארץ חפץ (מלאכי ג׳:י״ב), וחסר הנסמך, ר״ל: הצבי צבי ישראל, וכן: הארון הברית (יהושע ג׳:י״ד), העם המלחמה (יהושע ח׳:י״א), והדומים להם. כלומר אתה שאתה ארץ חפץ, איך היה זה שעל במותיך נפלו חללים כאלה, איך נפלו גבורים.
ויונתן תרגם: אתעתדתון ישראל על בית תוקפיכון איתרמיתון קטילין. פירוש הצבי – מענין נצבים.
הצבי ישראל – מקרא מסורס הוא, ישראל הצבי שהיִתַהא קל כצבי, ועתה נפלת חלל.
א. הניקוד בכ״י פריס 218, וכן בכ״י לייפציג 41, פריס 217 בלי ניקוד. בכ״י לונדון 24896: ״שהיית״.
הצבי ישראל וגו׳ – מכאן התחלת הקינה ואמר זה על ארץ ישראל שנקרא ארץ הצבי וענינו הצבי צבי ישראל כמו הארון הברית שהרצון בו הארון ארון הברית.
על במותיך חלל – אמר זה בעבור הר הגלבוע שנפלו בו שאול ובניו.
הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים. פירשו המפרשים כלם שאמרו על ארץ ישראל שנקרא ארץ צבי, יאמר בדרך תמיהה וכי ארץ צבי ישראל ראוי היה שעל במותיך (שרמז להרי הגלבוע) יהיה שאול חלל? ואני אחשוב בפי׳ הפסוקים האלה א׳ משלשה פנים אחרים. הא׳ שלפי שהגבורה האמתית היא לאדם בחרב ובחנית כמו שהיה לשאול, והקשת הוא ללוחמים מרחוק שלא יעצרו כח לקרב אל המלחמה ויבחרו להלחם בקשת ולנוס מהרה, כמו שאמרו מאנשי פרס הנקראים טורקו״ם שהם בנוסם יכו את אויביהם בקשת, לזה אמר אחרי שהגבורים האמתיים העומדים על מרומי שדה כבר מתו, ראוי הוא א״כ אל בני יהודה עם היותם גבורי כח שילמדו לירות בקשת כדי שילחמו מרחוק וינוסו מהרה, אחרי שהגבורים השלמים שאול ובניו מתו, וזה אם כן מכלל הקינה היה, ובכלל זה שבמות השלמים ההם אשר לזכותם היה הקב״ה פעמים רבות מושיע לא בחרב ולא בחנית, כמ״ש (דברים ל״ג ז׳) שמע ה׳ קול יהודה, ראוי עתה לבני יהודה שהם שבט המלכות שילמדו קשת חנית וכידון ולא יסמכו על זכותם, מאחר שספו תמו בעלי הזכות והשלימות. הפן השני הוא שקשת הוא שם הקושי והצער והרעות, כמו (איוב ל׳ כ״ה) אם לא בכיתי לקשה יום, ואמר ללמד לבני יהודה קשת והוא שם כולל לישראל עונשים וצרות רבות ורעות ודברים קשים ולנסותם בהם, הנה זה כתובה על ספר הישר (והוא ספר התורה), בפר׳ אם בחקותי (ויקרא כ״ז) ובפרשת והיה כי תבא (דברים כ״ח) ששם ייעד הרעות הבאות עליהם ושירדפום אויביהם, אבל הצבי ישראל, ר״ל תפארת ישראל וצביונם שהיה שאול שיהיה חלל על במותיך באמת לא נכתב זה בתוך הקללות, ויהי לפי זה גזרת הפסוקים הצבי ישראל (ויהיה ה״א הצבי ה״א התימה) האם ראוי וימצא בספר הישר בתוך הקללות שצבי ישראל ותפארתו יהיה חלל על במות ארצו? ואמר זה לפי שבקללות לא נאמר שימותו מלכי ישראל במלחמה. הפן השלישי והוא היותו נכון אצלי, שאמר דוד לאנשיו שראוי להם שיצטערו ויבכו מאד על הרעה הזאת, אם מפאת עם ישראל ואם בעבור שאול ובניו, עם היותו שונא אותם ורודף אחריהם, וזה לא מפאת עצמו כי אם מפאת גבורתם וכבודם שגלה כבוד מישראל, וז״ש ללמד בני יהודה (והם אנשי דוד) קשת ודאגה ועצבון, הנה כתובה על ספר הישר שהוא תורת משה שצוה (ויקרא י״ט י״ח) ואהבת לרעך כמוך, וכן ראוי לבני יהודה שידאגו על רעת בני ישראל אחיהם, וזהו הצבי ישראל על במותיך חלל, ר״ל שהיה ראוי לבכות ולספוד על ישראל בכלל ובפרט, אם בכלל מפאת העם הישראלי שמתו ונפלו בחרב בהיותם על במותם בעליון המקומות ובהם יופי העם וצביונם ועכ״ז היו חלל, וגם כן ילמדו קשת וקינה רבה על שאול ויהונתן, וזהו אמרו עליהם איך נפלו גבורים.
הצבי – ארץ ישראל קרויה ארץ צבי, כמו שכתוב: צבי היא לכל הארצות (יחזקאל כ׳:ו׳), והוא ענין פאר וחמוד, כמו:
במותיך – ענינו מקומות גבוהים והרים, כמו: ירכיבהו על במתי ארץ (דברים ל״ב:י״ג).
הצבי ישראל – כאומר: אולם עתה עת לקונן במר נפש לומר: הצבי ישראל, רצה לומר: את ארץ ישראל החמודה, וכי ראוי שיהיה חלל על במותיך הם הרי גלבוע, ואיך נפלו שם גבורים, ורצה לומר: הלא אף החלשים יתחזקו בעמדם על ההר, ועל במותיך נפלו אף הגבורים.
הצבי וכו׳, רצה לומר הלא הגם שהוצרכו ללמוד קשת בכ״ז פה היה להם לנצוח גם בדרך הטבע מצד שני טעמים,
א. מצד המקום שמשם לחמו, שהיה בהר שאפילו חלש למעלה וכו׳ ראוי שינצח, וזה שכתוב איך צבי ישראל ותפארתם על במותיך חלל – איך נעשה חלל על במותיך והלא נלחם על הבמה,
ב. מצד גבורתם, שעל זה אמר איך נפלו גבורים ולפי זה מבואר שלא לבד שלא עזרם ה׳ בדרך השגחיי, אבל להפך כי בהשגחתו נלחם בם, ע״ד כי צורם מכרם וה׳ הסגירם.
הצבי – ה״א הקריאה ויכולה להתחבר גם אל שם סמוך כמו צבי שענינו יופי וסמוך הוא לשם ישראל, וכונתו יופי ומחמד ישראל, הוא שאול ויהונתן.
על במותיך – לא עצרת כח להציל נפשך מיד אויביך הבאים להלחם בארצך ונפלת חלל אף כי במקום מצודה היית (ועל במתי יעמידני, תהלים י״ח).
הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל! – ארץ ישראל1, המפוארת והחמודה מכל הארצות2, האם היה ראוי כי עַל בָּמוֹתֶיךָ הם הרי גלבוע3 יהיו חָלָל – חללים4? אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים בתוך מעוזכם5? הלא אף החלשים יתחזקו בעמדם על ההר, ועל במותיך נפלו אף הגיבורים?! אין זאת אלא מפני שלא רק שה׳ לא עזרם, אלא להיפך כי בהשגחתו נלחם בם6:
1. שהיא צבי מכל הארצות, ר״י קרא.
2. כמו ״לַעֲטֶרֶת צְבִי״ (ישעיהו כח ה), מצודת ציון.
3. רלב״ג.
4. מצודת דוד.
5. תרגום, רש״י.
6. מלבי״ם.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
Do not tell of it in Gath; do not publish it in the streets of Ashkelon. Lest the daughters of the Philistines rejoice; lest the daughters of the uncircumcised triumph.
תרגום יונתןרד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
אל תגידו – זה הוא על דרך הקינה, כי יודעים היו כי הם היו הורגים ישראל במלחמה. וכן אמר מיכה הנביא על דרך קינה: בגת אל תגידו (מיכה א׳:י׳).
אל תגידו בגת – ידוע כי גת ואשקלון היו יושבים בהם פלשתים.
ולזה המשיך לומר אל תגידו בגת וגו׳, ר״ל ראוי הוא ללמד קשת עליה׳ שהיא קינה וקוננות, ולא שתגידו המבשרים הדבר הרע הזה בגת ובחוצות אשקלון, שהם ערי פלשתים סמוכות לזו, שמת שאול הרודף אתכם, כי בנות פלשתים תשמחנה ברעת ישראל ולא ישישו במעלתכם. ואפשר לפרש הצבי ישראל, עוד באופן רביעי על שאול ויונתן, שהיו יופי ישראל וצביונן, ועליהם אמר לאנשיו בני יהודה שילמדו קשת וקינה. ואמרו איך נפלו גבורים דבק עם אל תגידו בגת, רוצה לומר אל תגידו ואל תבשרו בגת ואשקלון איך נפלו הגבורים האלה. הנה התבאר שהיה מכלל הקינה ללמד לבני יהודה קשת בכל א׳ מהפנים שפירשתי:
תעלזנה – אף הוא ענין שמחה, כמו: יעלוז שדי (תהלים צ״ו:ב׳), וכפל הדבר במלות שונות כדרך המקונן.
אל תגידו בגת – ממיתת שאול ויהונתן, ועם כי בודאי ידעו בלא הם, אמר כן למליצת הקינה, וכן: בגת אל תגידו (מיכה א׳:י׳).
אל תגידו אל תודיעו דבר זה שהיה מפלתם השגחיית פן ישמחו על שעזב ה׳ את עמו, ויש הבדל בין הגדה לבשורה – שהמבשר הוא המכוין לפרסם הדבר כדי שיעשו משתה וששון בפרהסיא, אבל המגיד אינו מיוחד לבשר ולהודיע, והוא או שלא ראה הדבר בעיניו רק שמע, או שמגיד שלא על הכוונה לבשר ולפרסם והנה בגת שהיא עיר המלוכה שם הגיד המגיד את הדבר ומשם שלחו לבשר בכל הערים כדי שיעשו משתה וששון, והשלוחים האלה היו מבשרים, כי יצאו בכוונה כדי לבשר ולפרסם. ויש הבדל בין שמח ובין עלז – שהעלז הוא המרקד מרוב השמחה, והשמח הוא בלב, והמאמרים מקבילים,
אל תגידו בגת פן תשמחנה בנות פלשתים – וגם אחר שהגיד המגיד בעיר המלוכה, על כל פנים אל תבשרו בחוצות אשקלון – אל תשלחו מבשרים לבשר את העם פן תעלזונה ברקוד ומחול ויעשו משתה וששון.
ועל אף שפלישתים ידעו על מפלת ישראל, דרך קינה אמר דוד1אַל תַּגִּידוּ – תודיעו דבר זה2 שנהרגו שאול ויהונתן3, שבהשגחת ה׳ היתה מפלתם4, בְגַת שהיתה עיר המלוכה של פלשתים, אַל תְּבַשְּׂרוּ את המפלה הזו בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן שכן בערים אלו יושבים פלשתים5פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בליבן6בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בריקודים7בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:
1. רד״ק.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. כדי שלא ישמחו על כך שה׳ עזב את עמו, מלבי״ם.
5. רלב״ג.
6. מלבי״ם.
7. מלבי״ם.
תרגום יונתןרד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
You mountains of Gilboa, let there be no dew nor rain upon you, or fields of choice fruits. For there the shield of the mighty was defiled, the shield of Saul, not anointed with oil.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
אושדי תרומות – כלומר, לא יצמחו באחוזות השדה במקום הזה דבר להרים ממנו תבואה [כלומר, להעלות ממנו תרומות ומעשרות].1 מגן שאול בלי משיח בשמן: כאילו הוא לא נמשח בשמן, כלומר: כאילו הוא לא היה מלך גדול ומטיל מורא.2
1. השוו פירוש תנחום: הארבריקר (לעיל הערה 12), עמ׳ 53.
2. מופיע בפירוש ריב״ש [1א].
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י אוקספורד בודליאנה Heb 44.
כי שם נגעל מגן גבורים – מגיני עור היו להם, וכשיוצאים למלחמה מושחין אותן בשמן כדי שיהא כלי זיין המכה עליו מחליק, כמה דאת אמר: קומו השרים משחו מגן (ישעיהו כ״א:ה׳). וכאן כך היה מקונן הקינה: שם נגעל מגן גבורים – פלט שומנו ולא נדבק בו, ונעשה כאלו לא נמשח בשמן. כל הגעלה לשון דבר הפולט מה שנותנין בו, כמו: שורו עבר ולא יגעיל (איוב כ״א:י׳).
Mountains in Gilboa. The mountains in Gilboa.
Nor fields [yielding enough for] baking offerings. There will be no harvest among [the fields] that have the amount [that necessitates] making the baking offering.1
Because there, the shield of soldiers spit out. They had shields made of skins and when they went to war, they smeared them with oil so that a weapon hitting [the shield] should slip [off of it]. As it is said [in Scriptures] "Get up officers, smear [your] shield with oil. And here this is what the Lamentation means, "There, the shield of soldiers spit out," it spit out its oil and [the oil] did not stick to it and rendered [the shield] as if it wasn't smeared with oil. All [uses of the word] הַגְעָלָה is a language of rejecting what had been put into it as [we find] "His oxen will impregnate, [the seed] will not be rejected."
1. If one prepares the amount of omer’s worth of dough then one must take off a portion of the mixture and give it to a kohein, see Shelach 15,20. An omer is the equivalent of forty-three and one-fifth eggs by volume.
הרי בגלבע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות – לא ירד עליכם לא טל ולא מטר, ושדי תרומות וגם על שדות שיש ליטול מהם תרומות כמו כן אל טל ואל מטר ירד עליכם, ויונתן תירגם טורי בגלבע לא ייחות עליכון טלא ומטרא לא יהא בכון עללא כמיסת דיעבדון מינה חלתא, כלומר אל טל ואל מטר עליכם כדי שלא יגדל בכם תבואה שיכולין לעשות ממנה חלה.
כי שם נגעל מגן גיבורים – נגעל לשון פולט כמו מגעילו ברותחין שמשמעו מפליטו על די רותחין וכן שורו עיבר ולא יגעיל (איוב כ״א:י׳) שפת׳: ולא יפליט את זרעו, אף כאן כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משוח בשמן – פתרונו: שם פלט את משיחתו א מגן שאול כאילו לא נמשח בשמן מעולם, שכן דרך בעלי מלחמה שמושחין את המגן בשמן כדי שיחליק החץ ממנו שלא יקבל את המכה וכיוצא בדבר אתה אומר קומו השרים משחו מגן (ישעיהו כ״א:ה׳).
א. במהדורת עפנשטיין: ״משחיתו״.
הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות – הרים של גלבוע לא ירד עליכם טל ומטר שיצמח שם הזרע שיבא לידי תרומה ומעשר.
כי שם נגעל מגן גבורים – נמאס.
מגן שאול בלי משיח בשמן – פתרונו כמי שלא נמשח בשמן.
דבר אחר: כי שם נגעל מגן גבורים – המגן פלט משיחתו כאילו לא היה שמן במגן, שכן מושחין המגן בשמן שמחליק החצים ממנו. נגעל – לשון פליטה, כמו שורו עבר ולא יגעיל (איוב כ״א:י׳) שפירושו שורו היה מעבר ולא יגעיל ולא יפליט הזרע לחוץ.
ושדי תרומות – ואל שדי תרומות, ואל שזכר עומד במקום שנים.
ופירוש – שדה של תרומות, הוא שדה הראוי ליטול ממנו תרומות, כלומר אפילו אם תצמח שם תבואה לא תהיה בה ברכה ולא תגיע לקצור שיפרישו ממנה תרומות.
ויונתן תרגם: לא תהי בכון עללא כמיסת דיעבדון מיניה חלתא, ר״ל כשיעור שיוציאו ממנה חלה, והוא מדת העומר.
נגעל – נמאס והשלך.
בלי משיח בשמן – כלומר כן נגעל מגן גבורים של שאול, כאילו לא היה המגן משוח בשמן, כי מושחים המגן כדי להחליקו שלא יעברוהו כלי זיין. וכן: משחו מגן (ישעיהו כ״א:ה׳) לדעת קצת המפרשים.
או פירושו: כן נגעל, כאילו לא היה שאול משוח בשמן למלך.
הרי בגלבע – כמו הרי הגלבוע.
ושדי תרומות – פירוש: על אַל עונה, ואל יהי בכם שדי תרומֹת שירימו משם תרומה.
כי שם נגעל מגן גיבורים – כמו וגעלה נפשי אתכם, לשון מיאוס וריחוק, גם זה כן, שכל גבור היה מואס במגן שעליו ומשליכו כדי שיהא קל לנוס ולברוח.
מגן שאול בלי משוח בשמן – מגן שאול נחלש כאילו לא היה שאול משוח בשמן המשחה שמשחו שמואל ולא עמדה לו משיחתו להנצל.
הרי – כמו הרים.
אל טל ואל מטר – דרך קללה מענין מלאכת השיר.
ושדי תרומות – ואל שדי תרומות, כלומר לא תצמח שם תבואה ופרי.
בלי משוח בשמן – על כן נגעל, הפך משחו מגן (ישעיהו כ״א:ה׳).
הרי בגלבוע – קלל ההרים ההם בעבור שקרה בהם מה שקרה מהמקרה הרע הזה.
ושדי תרומות – רוצה לומר: שלא יהיה שם שדה שיעשה פרי שלם באופן שיפרשו ממנו תרומות.
כי שם נגעל מגן גבורים – רוצה לומר: נמאס והושלך כאילו לא היה בו פרי להיות מגן והנה אמר זה כי שאול לא המתין ביאת אנשי המלחמה עליו לראותם אם מגנו יגן עליו מהמורים אבל חשב עצמו כאילו אין לו מגן עם היותו גבור מאד ויהונתן לא הועיל לו מגנו שלא יפול ביד פלשתים. והנה התחיל לשבח מגן שאול ואמר שהוא בלתי משוח בשמן ואולם אמר זה לפי מה שאחשוב כי מגן אשר לא ישתמשו בו כי אם לעתים רחוקים יצטרך למשחו בשמן וכן הכונה לפי מה שאחשוב במה שאמר הנביא על מיתת בלשאצר קומו השרים משחו מגן ר״ל שעתה יצטרכו למשוח המגן כי לא יצאו למלחמה תמיד כמו שהיו עושים קודם זה.
וזכר אחרי זה שקלל ההרים אשר היתה בהם המלחמה באמרו הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדה תרומות, ר״ל אל ירד עליכם טל ומטר ואל יהי בכם שדה שיתנו ממנו תרומה לה׳ לפי שלא יהיו בו פירות ותבואה, יען וביען שם נגעל מגן גבורים וגומר. ואפשר לפרשו בתמיהה, יאמר הרי בגלבוע האם אין טל ומטר יורד עליכם? שהוא אות ההשגחה, האין בכם שדה תרומות, להיות הארץ ההיא קדושה, אחרי ששם נגעל ונמאס מגן גבורים? ואמרו מגן שאול בלי משוח בשמן פי׳ רבי דוד קמחי בו (והוא מדברי רש״י) מגן שאול כאלו לא היה אותו המגן משוח בשמן, כי מושחים המגן בשמן להחליקו כדי שלא יעברוהו כלי זין, או יאמר כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול כאלו לא היה משוח בשמן למלך. ורלב״ג פירש שהמגן משוח בשמן כאשר לא יתמיד במלחמה, וכמו שאמר הנביא על מיתת בלשאצר (ישעיה כ״א ה׳) קומו השרים משחו מגן, רוצה לומר עתה תהיו במנוחה מהמלחמה ותמשחו המגן כי לא תצאו למלחמה כמו שהיה קודם זה, ולכן אמר כאן שמגן שאול לא היה משוח בשמן במנוחה כי תמיד היה במלחמה, וכל דבריהם נכוחים וישרים בפי׳ הפסוק הזה. וגם אני אפרש אותו בשני אופנים אחרים. האחד הוא שאמר ששם נגעל מי שהיה מגן הגבורים כלם ומגן בעדם, והוא מגן שאול, ר״ל ששאול היה מגן הגבורים לגבורתו ותקפו בלי משוח בשמן, ר״ל לא בבחינת היותו שאול משוח בשמן משיח אלהי יעקב, שידוע שכל מלך הוא מגן עמו כגבור כחלש, אבל בבחינת עצמו וזרועו וכחו היה מגן שאול הוא המגין בעד כל הגבורים, והשני הוא שהפסוק מדובק עם הפסוק הנמשך אחריו, יאמר מגן שאול שלא היה משוח בשמן כי אם מדם חללים וחלב גבורים, כי היה תמיד במלחמה והיה מגנו משוח מהדם והחלב לא מהשמן. הרי אם כן לך בזה חמשה פירושים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:
ושדי תרומת – במדוייקים חסר וא״ו תניינא וכן ראוי כמ״ש במשלי כ״ט בס״ד.
מגן – הוא כעין מלבוש עשוי מעור שלוק, ומשוח בשמן להחליק מעליו מכת חרב וחנית, ולובשים אותו במלחמה להגן.
ושדי תרומות – מלת ׳ואל׳ שאמר, משמשת בשתים, כאלו נאמר ואל מטר עליכם, ואל שדי תרומות, וכאלו קלל ההרים, שלא ירד עליהם טל ומטר, ולא יהיה בהם שדה לתת ממנו תרומה לה׳, שלא יצמח בהן דבר מה להיות מהן חלק לגבוה, יען וביען עליהם באה התקלה, כי שם נגעל ונמאס מגן גבורים, ונעשה שם מגן של שאול כאלו היה בלי משוח בשמן להחליק מעליו מכת החרב.
הרי יקונן כי בהעדר זכות שאול ובניו תעדר מהם השפע השמימיית, ושעורו אתם הרי בגלבוע ושדי תרומות (רצה לומר שדות המובחרים שעומדים ברום הרים ורום המעלה) אל טל ואל מטר עליכם הלא מעתה יסולק מאתכם שפע הטל והמטר, אחר כי שם נגעל מגן גבורים – ובאר דבריו כי לא כיון במגן זה על מגן ממש המשוח בשמן, רק על מגן מליציי שהוא זכות שאול ובניו שהיה זכותו מגן לעמו וסתר לעדתו וזה שכתוב מגן שאול בלי משוח בשמן – מגן הבלתי משוח בשמן, רצה לומר לא מגן של עור רק מגן של זכות ומעשים טובים נגעל, כי לא הועיל להם זכותו, אין זה כי אם נסתלק השפע מלמעלה.
שדי תרומות – התרומה צריכה להיות חלב יצהר דגן ותירוש (קרח) א״כ שדי תרומות כמו שדי שומן ומעדנים.
נגעל – בחילוף אותיות הגרון כמו נגאל, נמאס ומטונף.
בלי משיח – היו עושים מגן של עורות הרבה רקועים זה על זה ומושחים אותו בשמן לרכך העור להחליש עי״ז מכת החנית או החץ (ישעיהו כ״א:ה׳) ושאול היה מואס באלה ובוטח בגבורתו.
וקילל דוד את ההרים ההם, בעבור שקרה בהם הדבר הרע הזה1, וכך אמר הָרֵי – ההרים2 שֶׁבַגִּלְבֹּעַ אַל – לא יהיה בכם3טַל וְאַל – ולא יהיה מָטָר עֲלֵיכֶם, וּשְׂדֵי תְרוּמֹת – ולא יהיו בכם שדות המגדלות תבואה שמפרישים ממנה חלה4, וגם שדות המגדלים פירות שמפרישים מהם תרומה5 לא יהיו בכם6, כִּי שָׁם בהרי גלבוע, נִגְעַל – נתעב, נמאס ונשלח7מָגֵן גִּבּוֹרִים הוא המלבוש העשוי מעור שלוק ומשוח בשמן להחליק מעליו מכת חרב וחנית, ולובשים אותו להגנה במלחמה8, ונעשה שם בהרי גלבוע, המָגֵן של שָׁאוּל כאלו היה9בְּלִי מָשִׁיחַ – משיחה בַּשָּׁמֶן להחליק מעליו מכת החרב10:
1. רלב״ג.
2. רש״י.
3. מצודת דוד.
4. רש״י.
5. מצודת דוד, רלב״ג, רד״ק.
6. מצודת דוד.
7. רד״ק, מצודת ציון.
8. רש״י, מצודת ציון.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד, רש״י. ורלב״ג מבאר לשבח שאול ויהונתן, כי מגן שמשתמשים בו רק לעיתים רחוקות צריך למשוח בשמן, והם שהיו נלחמים הרבה המגן שלהם לא היה משוח בשמן. ומלבי״ם מבאר כי המגן של זכויות ומעשים טובים לא עמד להם.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
Would not be pulled back. Was not used to being pulled back.1
1. Without hitting Yohanasan’s targets, thereby spilling his enemies’ blood and cutting through their fat.
לא נשוג אחור – בשי״ן, וענינו כמו בסמ״ך, מן: יסוגו אחור (תהלים ל״ה:ד׳).
קשת יהונתן לא נסוג אחור – שתדיר היה עושה בהן נקמה, ונסוג עונה על יהונתן כי קשת היא לשון נקבה כדכתיב קשת נחושה.
מדם – זה היה לפנים.
ואחר זה שב לשבח יהונתן ושאול בענין הגבורה ולזה אמר כי קשת יהונתן לא נסוג אחור – מדם החללים מחרב גבורים כי לעולם הכל היה מנצח וחרב שאול לא היתה שבה ריקם – שלא ינצח אויביו במלחמה.
מדם חללים מחלב גבורים וגומר. מלבד מה שפירשתי בזה הפסוק מדם חללים וגו׳, סמוך עם הפסוק הקודם, עוד נפרש אותו בפני עצמו, יאמר שקשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם מדם חללים וחלב גבורים, כי היו מנצחים כלם וממיתים את אויביהם במלחמה, וכפי ב׳ הפירושים האלה יהיה מדם חללים וחלב גבורים חללי האומות אויביהם, והם הגבורים אשר הרגו מהם שאול ויהונתן. והנכון אצלי שדם חללים וחלב גבורים הם מבני ישראל הנופלים במלחמה, לפי שקודם מיתת שאול ויהונתן מתו רבים מישראל, ועם היות שכאשר יראה אדם אוהביו רעיו וקרוביו מתים לפניו יחלשו כחותיו ותפוצי זרועי ידיו, אמר שלא היו כן שאול ויהונתן, כי עם כל דם החללים וחלב הגבורים אשר נפלו לפניהם ולעיניהם מישראל, הנה עכ״ז לא נמנעו הם מלהלחם בגבורה מופלגת, ולא נסוג אחור בעבור זה קשת יהונתן וחרב שאול לא תשוב ריקם. ואפשר לפרש עוד נסוג אחור, שיהיה הנו״ן מהמדבר, ואמר שעם היות שרבים מתו במלחמה מישראל (וזהו מדם חללים וחלב גבורים) עכ״ז אין ראוי שנסוג אנחנו בזאת הקינה אחור מלשבח קשת יהונתן ולא תשוב בדברינו חרב שאול ריקם.
לא נשוג – לית כתיב שי״ן ועיין מ״ש בתילים סימן מ״ד בס״ד.
נשוג – כמו נסוג בסמ״ך, וענינו החזרה לאחור, כמו: ונסוג מאחר אלהינו (ישעיהו נ״ט:י״ג).
לא נשוג אחור – חזר קשתו לאחור, מבלי לרוות חציו מדם וחלב שונאיו.
לא תשוב ריקם – אל נדנה, מבלי להרוג הרג רב.
מדם חללים דלתות הכתוב מקבילים מדם חללים קשת יהונתן לא נשוג אחור, ומחלב גבורים חרב שאול לא תשוב ריקם מצייר שיהונתן היה רובה קשת (כמ״ש י״ח א׳) עד חרבו עד קשתו ושם (כ) שלשת החצים צדה אורה, ושאול לא היה לו קשת רק לחם בחרב וחנית. ושניהם צריכים במלחמה, הרובה קשת הורג מרחוק, והאוחז חרב יפיל חללים בקרוב. והנה הרובה קשת יסוג לפעמים אחור אם רואה שכבר שפך דם הרבה אז ירך לבבו, ולעומת זה אמר כי מדם חללים קשת יהונתן לא נסוג אחור, והלוחם בחרב לפעמים ישוב ריקם, בקרבו אל גבור וחלב גוייתו יעצור בעדו כי לא יוכל לדקרו בחרבו, אבל חרב שאול לא תשוב ריקם מסבת חלב גבורים. ורצה לומר שלפעמים יפלו גבורים מצד חסרון הלימוד והאומנות של המלחמה וזה לא היה פה, שהיו מלומדי מלחמה זה בקשתו וזה בחרבו.
ב. עוד יאמר שלפעמים יכשלו הגבורים בשאין אהבה ביניהם ואינן עוזרים זה לזה, שיאמר לאחיו חזק, אבל פה לא כן היה, כי.
מדם חללים מחלב גבורים – מ״ם השלילה, בלתי דם חללים.
מִדַּם חֲלָלִים וּמֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים שהיו שונאיו1קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא היתה רגילה להיות2נָשׂוֹג – נסוגה3, חזרה4 לאָחוֹר מבלי לרוות חיציו5, וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב – היתה חוזרת רֵיקָם אל נדנה, מבלי להרוג הרג רב6:
1. מצודת דוד.
2. רש״י.
3. רד״ק, מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
They were lighter then eagles. To do the will of their Creator.1
1. Rashi is paraphrasing Pirkei Avos 5,23.
לא נפרדו – תרגם יונתן: לא איתפרשו מעמהון, כלומר אף על פי שהיו יודעים מותם במלחמה לא נפרדו מעם י״י, ולא נעצרו ולא נסו מן המלחמה.
ויתכן פירושו: לא נפרדו זה מזה, כי כאחד מתו כמו שהיו בחייהם, נאהבים זה לזה.
בחייהם – דבוק עם הנאהבים והנעימים כי יש בו זקף, וגזרה אחרת היא ובמותם לא נפרדו.
ובמותם לא נפרדו – אמר זה מפני מותם יחד במלחמה.
ולזה שבחם מיד באמרו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ואמנם מה ענין לא נפרדו, פירשו המפרשים שלא נפרדו מעמם עם היותם יודעים שימותו במלחמה, וזה בלתי מתישב, שדוד בעשותו הקינה לא יהיה יודע מה שאמר שמואל באוב אל שאול ואיך ירמוז עליו? ואחשוב ששבח את שאול ויונתן בדבר אחר, והוא היותם במלחמה תמיד מדובקים ומחוברים, ועם היותם בתוך עם רב ודולגים מפה אל פה ולוחמים מכאן ומכאן כפי צורך השעה ומצוקת האויבים, עכ״ז תמיד הלכו מחוברי׳, וזהו ובמותם לא נפרדו, עם היות שמנשרים קלו ללכת ממקום למקום ומאריות גברו במלחמה, וזהו בלי ספק דבר גדול הוא, כי במלחמה החזקה המבולבלת לא יראו איש את אחיו בהיותם בתוקף המלחמה עם האויבים, וחוזק הלוחמים כלו הוא בהתחברותם ובהתאחדם להעזר זה עם זה. הנה א״כ היתה הקינה על שאול ויהונתן יחד, כי אמרו הצבי ישראל על במותיך חלל על ישראל בכלל, או אמרו על שאול ויהונתן כמו שפירשתי, ומה שפרט כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול היה להיותו מלך, ואחרי כן משניהם יחד היו הדברים.
בחייהם – עודם בחיים היו נאהבים ונעימים לכל בני אדם, רצה לומר: מאוד היו מקובלים על הבריות, וחביבים בעיני כולם.
ובמותם לא נפרדו – אף אחר מותם לא נפרדו מן האהבה והנעימה, כי עד עולם לא תשכח כי רבה היא, על כי היו קלים מנשרים וגבורים מאריות, ללחום מלחמות ה׳.
שאול ויהונתן הנאהבים וכו׳ עד שגם במותם לא נפרדו,
ג. גם מצד עצמם היה בהם הקלות כנשרים והגבורה כאריות, ששני אלה סימני הגבורה והחיל (כמ״ש דה״א י״ב) ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר.
הנאהבים והנעימים – זה לזה והראיה ובמותם לא נפרדו שאחריו.
שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם לכל בני אדם, אשר היו מאוד מקובלים על הבריות, וחביבים1 בעיני כולם2, וּבְמוֹתָם – ואף אחר מותם3לֹא נִפְרָדוּ מן האהבה והנעימה, כי עד עולם לא תישכח כי רבה היא4, על כי יותר מִנְּשָׁרִים היו קַלּוּ – קלים לעשות רצון בוראם5, ויותר מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ היו גיבורים ללחום מלחמות ה׳6:
1. מצודת ציון.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד. ורד״ק ביאר אף על פי שהיו יודעים מותם במלחמה, לא נפרדו מעם ה׳ ולא נעצרו ולא נסו מן המלחמה.
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן – רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר: בנות ישראל ודאי על שאול בכינה שבשעה שהיו בעליהן יוצאין למלחמה היה זנן ומפרנסן ומלבישן שני עם עדנים – מכאן שאין תכשיטין נאין אלא לגוף מעודן.
רבי נחמיה אומר: בנות ישראל – הנאות שבישראל אלו סנהדריות של ישראל. על שאול בכינה – שבשעה שהיה שומע טעם הלכה יוצאה מפי תלמידי חכמים היה עומד ונושקו על פיו. הצילני מדמים אלהים (תהלים נ״א:ט״ז). הצילני מדמים. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר מדמו של שאול לא בשבילי נהרג. שלשה דברים הוציא דוד על משיח ה׳ ושלשתן באו עליו. חי ה׳ כי אם ה׳ יגפנו (שמואל א כ״ו:י׳). היא הות ליה או יומו יבא וכו׳. או במלחמה ירד ונספה (שמואל א כ״ו:י׳). היא הות ליה מדמו של נבל לא בשבילי נהרג. שנאמר ויהי כעשרת הימים וגו׳ (שמואל א כ״ה:ל״ח). מדמו של שאול שהיה רואה מטעת שלו נקצצת ולא היה מצטער עליה אפילו שעה אחת. מדמו של נתן שהיה דור משלח קסדורויות לאחריו לידע אם מפזר הוא דברים אילו היה מפזר דברים לא היו הורגו מדמן של ישראל. אמר ר׳ יהודה ב״ר סימון בשם ר׳ לוי בר פרטא מפני מה לא פרשו כתובים כמה חללים בהר הגלבוע. על שם בגת אל תגידו וגו׳ (מיכה א׳:י׳). מדמו של אוריה אמר ר׳ יהושע בן לוי אוריה החתי כל שלשים ושבעה (שמואל ב כ״ג:ל״ט). ר׳ יונה בוצרייה אמר שהורידו אותו מגדולתו שהיה ראוי להמנות אחר שלשים וששה ומנו אותו לאחר שלשים ושבעה. ר׳ חנינא בר פפא בשם ר׳ חנינא בר ספרא מייתי לה מן הדא מדוע בזית את דבר ה׳ וגו׳ ואותו הרגת בחרב בני עמון (שמואל ב י״ב:ט׳). ורבנין אמרי ואותו הרגת מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרג.
טבות בשם שמואל אמר לא התירו יפת תואר אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו. ואני אומר לא התירו אלא ביאה ראשונה בלבד כדי שתקבל עליה מה שכתוב בפרשה והסירה את שמלת שביה וגו׳ (דברים כ״א:י״ג). רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן אמר להון אתון אמרין תרתין מלין בשם רב ולית אתון אמרין טבאות. אתון אמרין בשם רב לא התירוה אלא ביאה ראשונה בלבד כו׳. אתון אמרין בשם רב מזבח שבירושלים קולט וגגו קולט ואני אומר לא מזבח קולט ולא גגו קולט אלא שש ערי מקלט בלבד תדע לך יואב תחכמוני ראש השלישים היה טועה כל הטעות הזאת וינס יואב אל אהל ה׳ וגו׳ (מלכים א ב׳:כ״ח). והלא לא ברח אלא אצל סנהדרין אמר אם אהרג יתנו נכסי ליורשי. דתניא הרוגי מלכות נכסיהן למלכות הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין. שלח שלמה אחריו ואמר לו בוא קבל עליך מדת הדין. אמר לו חמש גזירות גזר עלי אביך אם מקבל את אותן אף אני אקבל עלי מדת הדין. הדא הוא דכתיב יחולו על ראש יואב וגו׳ (שמואל ב ג׳:כ״ט). זב מרחבעם – והמלך רחבעם התאמץ וגו׳ (מלכים א י״ב:י״ח). ומצורע מעוזיה – ויהי עוזיה המלך מצורע וגו׳ (דברי הימים ב כ״ו:כ״א). מחזיק בפלך מיואש – ואת יואש עשו שפטים (דברי הימים ב כ״ד:כ״ד). נופל בחרב מיאשיהו – ויורו היורים למלך יאשיהו (דברי הימים ב ל״ה:כ״ג). אמר ר׳ מנא שלש מאות חצים ירו בו עד שנעשה גופו ככברה. וחסר לחם מיהויכין – וארוחתו ארוחת תמיד וגו׳ (מלכים ב כ״ה:ל׳). מיד ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וגו׳ במדבר (מלכים א ב׳:ל״ד). רבי פנחס ור׳ ירמיה בשם ר׳ חייא בר אבא אמר וכי במדבר היה ביתו של יואב. אלא כיון שמת נעשו ישראל כמדבר. אין תימר שהיה בונה להם דימוסיות ומרחצאות שבהם היה חיותן. אין תימר שהיה בוזז ומאכיל לחכמים ותלמידיהן שבח שבחי שבחין היו לו.
בנות ישראל אל שאול בכינה – רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר בנות ישראל ודאי שבשעה שהיו בעליהם יוצאים למלחמה היה זנן ומפרנסם ומלבישם שני עם עדנים, מכאן שאין תכשיטין נאים אלא לגוף המעודן, רבי נחמיה אומר בנות ישראל הנאות שבישראל אלו סנהדרין, אל שאול בכינה שבשעה שהיה שומע טעם הלכה יוצא מפי תלמיד חכם עומד ומנשקו על פיו.
המלבישכם שני עם עדנים – דהוה מלביש לכון לבושי צבעונין ומוביל לכון תפנוקין (לשון תרגום יונתן).
Who has clothed you in scarlet clothing together with other delights. That clothed you in colored garments and loaded you with delights.
שני עם עדנים – עם שאר עדיים.
ו{ה}מעלה עד{י} זהב על לבושכן – כמו שרגילות הנשים לעשות שמתקנות עדי זהב ומשימות אותו על מלבושיהן.
אל שאול בכינה – על שאול שכשהיה שב מן המלחמה היה מלבישכם – מן השלל בגדי שני עם עדנים.
עם עדנים – תרגם יונתן: ומוביל לכון תפנוקין.
ויש לפרשו כמשמעו, כי הלבוש הטוב והנאה עדן הגוף כמו המאכל הטוב.
ובדרש: ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר׳ יהודה אומר: בנות ישראל – אלו בנות ישראל ודאי על שאול בכינה, בשעה שהיו בעליהן יוצאין למלחמה היה זנן ומפרנסן ומלבישן שני עם עדנים. מכאן שאין התכשיטין נאים אלא לגוף מעודן. ר׳ נחמיה אומר בנות ישראל – אלו סנהדראות של ישראל על שאול בכינה בשעה שהיה שאול שומע טעם ההלכה יוצאת מפי תלמיד חכם היה עומד ונושקו על פיו.
המלבישכןאשני עם עדנים – כמו ענדם על גרגרותיך, והוא כמו שמלה שלמה.
א. כן בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 217, פריס 218, וכן במספר כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״המלבשכם״.
המלבישכם וכן המעלה – פועל בצד מה, ר״ל מצד היותו נלחם עם האויבים.
בנות ישראל אל שאול בכינה – אמר זה כי מרוב הצלחתו על הפלשתים היו ישראל בשלוה בימיו ולא שללו אותם אויביהם בימיו ולזה היה זה אל שילבשו בנות ישראל שני עם עדנים ויעלו עדי זהב על לבושן.
ועתה יפריד ביניהם ואמר בנות ישראל אל שאול בכינה, רוצה לומר מצד גבורותיהם ומעלתם היתה הקינה אחת ומדובקת עד עתה, אבל מצד החסד וההטבה אשר עשו והאהבה אשר היה להם עם המקונן אמר שתפרד הקינה. והנה בנות ישראל יבכו אל שאול, לפי שהיה הוא עושה עמהן חסד. וזהו המלבישכן שני עם עדנים, ר״ל שהיה נותן להם לבושי תולעת שני ועדי זהב לשאת על לבושיהן. או אפשר לפרט עדנים מאכלים מעודנים שהיה שולח אליהן, וכן אמרו במדרש שמואל, (ריש פר׳ ל״ה) ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ר׳ יהודה אומר בנות ישראל אל שאול בכינה, שבשעה שהיו יוצאין בעליהן למלחמה היה זנן ומפרנסן ומלבישן שני עם עדנים, מכאן שאין התכשיטין נאין כי אם לגוף מעודן. ר׳ נחמיה אומר בנות ישראל אלו סנהדרות של ישראל על שאול בכינה, שבשעה שהיה שאול שומע טעם הלכה מפי תלמיד חכם היה עומד ומנשקו על פיו. ואחרי שזכר קינת הנשים אל שאול המטיב עמהן ואוהב אותן מצד האהבה וההטבה, זכר שמזה הצד היה גם כן מקונן דוד את יהונתן אשר הטיב עמו ונפשו קשורה בנפשו, כי לשאול לא היה מחוייב כלל לקונן עליו מזאת הבחינה.
אל שאול בכינה – מלשון בכי.
שני – תולעת שני, והוא צמר צבוע אדום.
עדנים – כל דבר המפנק, בין מאכלים טובים, בין מלבושי פאר וכדומה, יקראו עדן, וכן: ויתן מעדנים לנפשך (משלי כ״ט:י״ז).
עדי – ענין קשוט, כמו: תעדי עדי זהב (ירמיהו ד׳:ל׳).
המלבישכם שני – כי התגבר במלחמה, וחלק שלל האויב לאנשיו להלביש איש אשתו ובנותיו, וכאלו הוא המלביש.
עם עדנים – רצה לומר: שאר מלבושי פאר, המעדן גוף הלובשן.
על לבושכן – כי כן הדרך להעלות עדי הזהב ממעל על הלבוש, להיות נראה.
בנות ישראל אחר שבשני פסוקים הקודמים קונן על שאול ויהונתן ביחד, יתחיל לקונן על כל אחד בפני עצמו, ויאמר על שאול (שעליו לא יבכה הוא בהיותו רודף אחריו) עליו יבכו בנות ישראל – מצד התועלת שהשיגו ממנו,
המלבישכם שני וכו׳.
המלבשכם שני – בחכמת ממשלתו היה גורם הצלחה בארץ ונותן מקום לאנשיכם לקנות לכן עדים בפרי הרוחתם.
עדנים – כמו עדיים, ונו״ן ולמ״ד נוספות פעמים הרבה לתפארת הדיבור וחוזרות ונופלות וַיַסֵבו משרש סבב כמו וַיַנְסֵבו, גלבע כמו גבע וגבוה ורבים כמוהם, וגם בל״א כמו תנדע במקום תדע.
אחר שבשני הפסוקים הקודמים קונן על שאול ויהונתן ביחד, התחיל לקונן על כל אחד בפני עצמו, ויאמר על שאול1בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה – תבכינה2 שמרוב הצלחתו על הפלשתים הייתם כל העם בשלווה ולא שללו אותכם אויביכם3, הַמַּלְבִּשְׁכֶם – ואשר הלביש אתכן שָׁנִי – צמר צבוע אדום4עִם עֲדָנִים – תפנוקים5 ושאר מלבושי פאר המעדנים גוף הלובשן6, הַמַּעֲלֶה – ואשר העלה עֲדִי – קישוטי7זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן8:
1. מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. רלב״ג.
4. מצודת ציון. כי התגבר במלחמה וחלק שלל האויב לאנשיו להלביש איש את אשתו ובנותיו, וכאילו הוא המלביש, מצודת דוד.
5. תרגום, רש״י, מצודת ציון. ורד״ק מבאר הלבוש הטוב והנאה, ומביא את המדרש בשם ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר שבנות ישראל יבכו על שאול כי בשעה שהיו בעליהן יוצאים למלחמה היה שאול זנן ומפרנסן ומלבישן שני עם עדנים, ור׳ נחמיה אומר בנות ישראל אלו סנהדראות של ישראל, על שאול בכינה בשעה שהיה שאול שומע טעם ההלכה יוצאת מפי תלמיד חכם היה עומד ונושקו על פיו.
6. מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
8. כי כן הדרך להעלות עֲדִי הזהב ממעל על הלבוש, כדי שֶׁיֵּרָאֶה, מצודת דוד.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
On your heights, you were slain. On your strong point you have been killed.
יהונתן איך ...אעל במותיך חלל – שמאחר שנפלו גבורים נמצאו כלי המלחמה אבודין לפי שאין צריכין.
א. לפי עדות עפנשטיין יש חסרון כאן בכ״י.
איך נפלו גבורים – הרי כלי מלחמה – היו להם.
על במותיך חלל – על במותיך נפלת חלל.
ותרגם יונתן: על בית תוקפך אתקטלתא.
במותיך – כנוי לישראל כמו שקדם.
יהונתן על במותיך חלל – רוצה לומר: איך היה זה שיהיה על במותיך חלל עם רוב גבורתך.
ולזה אמר בפרט יהונתן על במותיך חלל. ואמרו איך נפלו גבורים בתוך המלחמה יונתן על במותיך חלל. ר״ל שהיו גבורים רבים סביב יונתן לשמרו ועוד היה הוא בעצמו איש גבור חיל, ואם כן איך נפלו הגבורים בתוך המלחמה שלא נסו ממנה? רמז לאנשי משמרת יונתן, ואיך היה יונתן על במותיו חלל עם רוב גבורתו? ולזה אמר בתוך המלחמה, שהגבורים היו בתוך המלחמה ושאול ויהונתן היו במקום גבוה להלחם משם יותר בטוחים, ולזה אמר גם כן הצבי ישראל על במותיך חלל. ואמר למה יקונן אותו לבד ולא לשאול, ואמר שהוא לאהבתו.
איך נפלו גבורים – כפל הדבר פעמים ושלש, כדרך המקונן.
יהונתן על במותיך חלל – אתה יהונתן, גבור שכמותך, תהיה חלל על במותיך, הלא אף החלש יחשב לגבור כשעומד בהר, ומכל שכן גבור כמותך, ובהר שעוד אתה רגיל בו לדעת מוצאיו ומבואיו, וכאומר: הנה הצרה ההיא נפלאה הפלא ופלא.
איך יתחיל לקונן על יהונתן, כי בנפלו נפלו עמו גם מחנה גבורים שהיו עוטרים אותו, וכבר אמר בתחלה על שאול הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים, כי גבורי שאול נפלו אחרי המלחמה, אולם גבורי יהונתן שנפלו תחלה שעדיין לא נסו ועדן לחמו, אמר איך נפלו גבורים בתוך המלחמה – ועליהם יהונתן קשר עליהם על במותיך חלל.
ועל יהונתן, קונן דוד כך1, אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים – גיבורי יהונתן2 שהיו אמורים לשומרו3בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה, יְהוֹנָתָן! איך זה4 שלמרות רוב גבורתך5עַל בָּמוֹתֶיךָ – בהר אשר היה מקום גבורתך6, בו היית רגיל לדעת מוצאיו ומבואיו7, נפלת8חָלָל! הנה הצרה הזו הינה הפלא ופלא9, שהרי במקום גבוה גם חלשים ייחשבו לגיבורים בעומדם שם10:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. אברבנאל.
4. רלב״ג, מצודת דוד.
5. רלב״ג.
6. רש״י.
7. מצודת דוד.
8. רש״י, רד״ק.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
צר לי עליך אחי יהונתן וגו׳ מאהבת נשים – משתי נשים. איזו זו מיכל ואביגיל. אביגיל בעולם הזה ומיכל לעתיד לבא.
צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי וגו׳ מאהבת נשים – משתי נשים ואיזו זו מיכל ואביגיל, מיכל בעוה״ז, ואביגיל לעוה״ב.
אנפלאה אהבתך לי מאהבת נשים – יש המתרגמים זאת ׳יותר מאהבת הנשים זו לזו׳, אך הסבר זה איננו אפשרי, אלא הכוונה היא: יותר משהגברים אוהבים את הנשים,1 הרי אתה מכיר את מה שאמר שלמה: ׳עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה׳ (שיר השירים ח, ו).
1. מבוסס על דברי חיוג׳. ראו: נ׳ באסל (מהדיר), כתאב אלנתף לר׳ יהודה חיוג׳, תל אביב 2001, עמ׳ 103.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י אוקספורד בודליאנה Heb 44.
נפלאתה אהבתך לי – בשני סימני נקיבה, והכפל לחזק פליאת האהבה. וכן: כי החבאתה (יהושע ו׳:י״ז), ובמקומו פירשנו גם כן טעמו.
מאהבת נשים – תרגם יונתן: מרחמת תרתין נשין, ר״ל שתי הנשים שהיו לו לדוד, אביגיל ואחינועם.
ואדוני אבי ז״ל פירש מאהבת נשים – למה שהם אוהבות בין בעליהם בין בניהן, שאהבתן חזקה להם.
נפלאתה – בא בשני סימני נקבה.
מאהבת נשים – נכון שיהיה אהבת נשים בכאן סמוך לפועל ופעול ויצדקו יחדיו.
נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים – רוצה לומר: שיותר חזקה ויותר נפלאתה היתה אהבת יהונתן לדוד מאהבת הנשים לאהוביהן שהיא אהבה חזקה מאד עד שכבר יכה אותה ויקללה ולא תפיל מפני זה מאהבתו לו דבר.
וזהו צר לי עליך אחי יהונתן, שהיה המצוקה בלבו בפרט על יהונתן להיותו אחיו באהבה. ואמרו מאהבת נשים, פי׳ רד״ק מאהבת דוד אל שתי נשיו אביגיל ואחינועם, ופי׳ עוד בשם אביו ז״ל מאהבת הנשים. למי שאוהבות, בין לבעליהן ובין לבניהם שאהבתן חזקה מאד להן, וכן פירשו גם כן רלב״ג. ואני אומר בפירושו שלמה שזכר שהנשים תבכו את שאול לאהבתן אותו, אמר דוד שהוא בכה יבכה על יהונתן לפי שהיה בעיניו יפה אף נעים, וזהו נעמת לי מאד ונפלאה אהבתו לו מאהבת הנשים (שזכר למעלה) את שאול. ואעפ״י שבתחלה היה מקונן על שניהם יחד כפי מעלתם, ואח״כ על כל אחד ואחד בפני עצמו כפי הטבתו ואהבתו.
נפלאתה – האל״ף בפתח במדוייקים ובאחד מהם כתוב עליו פתח בספר מוגה.
צר – מלשון צרה ודאגה.
אחי – חביב כאח.
נפלאתה – ענינו דבר אשר תקשה השגתו ותמוה, כמו: עשה פלא (שמות ט״ו:י״א).
צר לי עליך – מאוד אני מיצר בעבורך, כי נעמת לי מאוד.
נפלאתה – האהבה שאהבתיך היא אהבה נפלאה, והיא יותר מאהבת הנשים אשר המה נאהבות אהבה רבה למי שחושק אליהן.
צר לעומת שאמר שעל שאול בנות ישראל יבכו, אומר שעל יהונתן יבכה הוא בעצמו, כי צר לי עליך אחי יהונתן – ומבאר שזה משני פנים,
א. מצד טובו וצדקתו וזה שכתוב נעמת לי מאד
ב. מצד גודל אהבתו שלא היתה דומה לאהבת נשים שהיא אהבת הערב או המועיל רק אהבה עצמיית, ועל זה אמר נפלאת לי מאד מאהבת נשים – וזה לעומת שאמר שעל שאול יבכו הנשים מצד המועיל, שני עם עדנים שהשיגו ממנו, אבל האהבה אל יהונתן נפלאת ונעלה מאד על אהבה זו.
נפלאתה – אהבתך לי היתה דבר פלא כלו׳ חוץ לטבע יותר מאהבת נשים לבעליהן או לבניהן, או אהבת חושקיהן להן.
איך נפלו גבורים וגו׳ – ר׳ חנינא ור׳ יונתן תרויהון אמרין מכאן מצינו שהצדיקים קרויין כלי מלחמה – ויאבדו כלי מלחמה.
איך נפלו גבורים – ר׳ חנינא ור׳ יונתן תרוויהון אמרין מכאן שהצדיקים קרוין כלי מלחמה שנאמר איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה.
כלי מלחמה – שאול ויהונתן, שהיו כלי זיין של ישראל.
The weapons of war. [Referring to] Shaul and Yohanasan who were Yisroel's weapons.
ויאבדו כלי מלחמה – כל כך נפלו גבורים כאלו אבדו כלי מלחמתם.
או פירושו: שאול ויהונתן שהיו כלי מלחמתן של ישראל מתו.
איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה – רוצה לומר: שבאבדן שאול ויהונתן כאילו אבדו כלי מלחמה כי הם היו כלי מלחמת ישראל על שונאיהם או רצה בזה איך נפלו גבורים ותקיפים כשאול ויהונתן ואיך אבדו כלי המלחמה אשר בידם שלא השתמשו בהם להשחית בשונאיהם ולא להגן על עצמם.
חזר וחתם הקינה במ״ש על שניהם יחד איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה, רוצה לומר איך נפלו הגבורים ההם שאול ויהונתן ובמותם אבדו כלי מלחמה, כי הם היו כלי מלחמתן של ישראל. ואפשר אצלי שהיה הקינה איך נפלו גבורים וזהו הקשת אשר למד לאנשיו בני יהודה שיאמרו הם, והיה דוד בקוננו אומר פסוק א׳ ואנשיו משיבים איך נפלו גבורים, וכן על כל פסוק ופסוק, ולזה אמר זה ג׳ פעמים עם היות שמלבד זה נתתי בהם צורך. וידענו עם זה אופן הקינה איך היתה בכלל ובייחוד, והותרו עם זה השאלות חמשית וששית, וידענו בביאור מעלת שאול ויונתן האנשים האלה שלמים הם אתנו:
ויאבדו כלי מלחמה – כי המה כאלו היו כלי מלחמתן של ישראל.
איך מסיים בקינתו, כי לפעמים יפלו גבורים וישארו גבורים אחרים תחתם, שאז הגם שנפלו גבורים לא אבדו כלי מלחמה שלהם כי ישתמש בהם הגבור רעהו הבא תחתיו, אבל פה איך נפלו גבורים בכלל כי לא נשאר עד אחד, ועל ידי כן אבדו כלי מלחמה – כי אין מי שישתמש בם.
וסיים דוד בקינתו, וקונן כי לפעמים יפלו גבורים ויישארו גבורים אחרים תחתם, שאז לא אבדו כלי מלחמה, אבל פה1אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים הם שאול ויהונתן שהיו כלי המלחמה של ישראל2, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה כי אין מי שישתמש בם3: פ
1. מלבי״ם.
2. רש״י, רלב״ג.
3. מלבי״ם.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל